הדגים הולכים ונכחדים: פטנט ישראלי נלחם בתופעה

כל דייג ביפו, כל מסעדן שמגיש דגים וכל צוללן שצולל בים התיכון כבר יודע: הדגים בים הולכים ונעלמים. הסיבות ברורות לכולם, ואנחנו האשמים בכך: הזרמת שפכים ורעלים לים; הקטנת גודל החורים ברשתות, המאפשרת לכידה של דגים קטנים שלא יוכלו לגדול ולהתרבות; מקרי דיג בשמורות רבייה; דיג בדינמיט; והרשימה עוד ארוכה.

כל אלו, בשילוב העובדה המצערת שבישראל אין עצירת דיג בעונת הרבייה וישנם רק חמישה פקחי דיג בכל המדינה, תורמים להיעלמות הדגה המקומית. כתוצאה מכך אנחנו אוכלים כיום יותר ויותר דגים מיובאים. אבל גם יבוא אינו הפתרון, שהרי בכל העולם מתבצע דיג אינטנסיבי. חותם אקולוגי מבעית כבר הותיר את רישומו על האוקיינוסים: ב־60 השנים האחרונות נעלמו כמעט לחלוטין כ־90% מהדגים הגדולים, ובהם הטונה כחולת הסנפיר. 30 מינים נכחדו, ועשרות מינים נוספים בדרך להיעלמות.

עד כמה זה קריטי עבורנו? מאוד. על פי דוח של האו"ם, שפורסם בשנת 2010, מעל מיליארד בני אדם בעולם נסמכים על דגים כמרכיב המרכזי בתזונה שלהם. עד שנת 2050, מתריע הדוח, עלולים האוקיינוסים להישאר שוממים, כתוצאה מדיג יתר ומשינויי אקלים.

הישראלי הממוצע אוהב מאוד דגים, וצורך כשמונה קילוגרמים מדי שנה, שפירושם כ־75 אלף טון דגים בשנה. 60% מהם מיובאים. השאר מסופקים מהסחורה המעטה שמצליחים הדייגים בישראל להעלות עדיין ברשת, מגידול דגי מים מתוקים בבריכות, ודגים מסוג דניס המגיעים משלושה כלובי דגים בנמל אשדוד.

אחרי שנים שבהן פעלו חוות גידול דגים במפרץ אילת, וקמפיין מתוקשר של ארגוני הסביבה שטענו להשפעה אקולוגית קשה של החוות הללו על מפרץ אילת והדגה הייחודית בו, הוחלט ב־2005 להוציא את הכלובים מהמפרץ. ארבע שנים לאחר מכן הם הועברו לנמל אשדוד. כיום מיוצרים בחוות הגידול באשדוד, לאורך קטע של כ־800 מטרים, למעלה מ־2,000 טונות של דגים, המהווים כ־3% מהצריכה בישראל. על פי מומחים בענף, אם יקומו חוות דגים נוספות בלב ים, אפשר יהיה בעשור הקרוב לשלש את כמות הייצור ואף יותר מכך.

למרות הרצון להגביר את הסחורה המקומית, ארגוני הסביבה טוענים כי יש בכלובים הללו משום סכנה לבריאות הציבור. פעילות של בתי זיקוק ומפעלים בנמל, לצד העובדה שלא פועלים באזור מתקני טיהור שפכים, גורמים לכך שחומרים מסוכנים מוצאים את דרכם למימי הנמל. בנוסף מציינים ארגוני הסביבה כי הצפיפות שבה מוחזקים דגים בבריכות ובכלובים היא כר פורה להתפתחות מחלות, ולכן נהוג להשתמש באנטיביוטיקה במזון הדגים ובמים. חלק מהחומרים הללו עלולים להגיע לבשר הדגים ומשם לצלחת שלנו.

"אני לא רוכש דגים מכלובי גידול", אומר בני, מסעדן מאזור השרון. "גם אם הדגים האלו עומדים בתקנים בריאותיים, הטעם פשוט לא דומה. לדג ים יש טעם מאוד ברור, ולדגים האלו אין, אולי בגלל שהם גדלים בכלוב בתוך נמל תעשייתי. אני מעדיף יבוא או את מעט המלאי שאפשר עדיין למצוא בשווקים ביפו מוקדם בבוקר, וממש לא מעוניין לאכול או להאכיל את האורחים שלי בדגים כאלו".

את הטענות על זיהום אפשרי בדגים שגדלים בכלובים דוחה ד"ר דרור צוראל, המרכז המדעי לניטור ומחקר בים של היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית במשרד להגנת הסביבה. "לא מדובר באיום בריאותי", הוא אומר. "הדגים שמשווקים עוברים בדיקה של השירות הווטרינרי של משרד החקלאות, בדומה לעופות ובקר. מדי פעם יש אירועי דליפת דלק בנמל אשדוד. במקרה כזה אם הזיהום הגיע לכלובי הדגים, התוצרת מושמדת ולא משווקת, שכן זיהום זה בדגים יתגלה בבדיקת השירות הווטרינרי. מבחינה בריאותית אין כאן סכנה".

בכל העולם פועלות כ־2,600 חוות דגים, בעיקר בנמלים ובמפרצים סגורים. אולם בשנים האחרונות עברו תקנות חדשות במדינות רבות שמחייבות את העברת הכלובים לים הפתוח. בארצות הברית, למשל, עבר חוק שמחייב למקם את החווה במרחק שנע בין 4.5 ועד 300 קילומטר מהחופים.

אבל אל תספידו עדיין את החריימה, הסושי והטונה; טכנולוגיות ישראליות מנסות להילחם בתחזית הקשה. חברת "גילי אושן", שמחזיקה במותג "סאבפלקס", מציעה מערכת חדשה המאפשרת גידול דגים בכלובים בים הפתוח, הרחק מגורמי זיהום. מערכת הגידול של סאבפלקס, פטנט ראשון מסוגו בעולם, מורכבת משרשרת של חמישה־שישה כלובי דגים ענקיים, מחוברים לעוגן. מערך הכלובים מוצב במעמקי ים, עמוק יותר ממה שהיה אפשרי עד היום, כך שהוא עמיד בפני סערות השכיחות בלב ים. כאשר הסערה שוככת, הכלוב מתרומם לציפה בקו המים כך שאפשר לטפל בדגים בקלות יחסית, ולהעביר אותם לשיווק. השליטה על הצלילה והציפה נעשות מרחוק, בהתאם לתחזיות מזג אוויר.

"הדגים שלנו אומנם מבויתים, כשאנחנו שולטים ברבייה שלהם, אבל הם גדלים בתנאים מצוינים, ממש כמו דגי ים חופשיים", מתמוגג יוסי מלכנר, מנכ"ל החברה. "אחוזי התמותה שלנו מאוד נמוכים, הדגים נראים מצוין והטעם שלהם בהתאם". מלכנר מאמין שהטכנולוגיה הנקייה שלהם היא הפתרון להידלדלות הדגה. אבל לא רק הוא מחזיק בדעה הזו. לאחרונה קיבלה החברה מענק גדול מקרןHORIZON של האיחוד האירופי, ומשקיעים פרטיים מישראל ומאפריקה מביעים גם הם אמון בטכנולוגיה החדשה. מלכנר מקווה שאולי עכשיו - אחרי שבחודש האחרון יצא מכרז של משרד החקלאות להקמת חווה לגידול דגי ים במרחק של 12 קילומטר בלב ים, על שטח של ארבעת אלפים דונם - גם ענף הדיג בישראל בדרך לעתיד טוב יותר.

המכרז בישראל הוא מיזם קטן יחסית לתוכנית של מלכנר והצוות שלו. כבר 12 שנים הם נאבקים בבירוקרטיה, משכללים את הטכנולוגיה ומשתפים פעולה עם המכון הלאומי לחקלאות ימית באילת. יש להם כבר אתר פיילוט בישראל ובסין, והם עוסקים כל הזמן בפיתוח שיתופי פעולה נוספים במדינות אחרות. "יש לטכנולוגיה שלנו פוטנציאל עצום", הוא מבהיר. "בארצות הברית למשל מייצרים כיום רק 2% מצריכת הדגים, והיתר מיובא. הפתרון שלנו יכול להועיל להם".

ממשרד החקלאות נמסר בתגובה: "כלובי דגים מהווים פתרון חדשני לבעיית התמעטות הדגים בים ולצריכת חלבון איכותי מהים, כחלק ממדיניות משרד החקלאות לספק מזון איכותי ובמחיר הוגן לאזרחי המדינה. אין קשר בין המכרזים לשטחים בלב ים, שהינם בראשית הדרך, לבין הייצור בחוות הכלובים בפתח נמל אשדוד. החוות הפעילות בפתח הנמל מפוקחות על ידי משרד החקלאות ומשרד הבריאות על פי הסטנדרטים המחמירים ביותר בעולם, והדגים המשווקים מהן בטוחים למאכל ואינם מהווים כל סיכון לבריאות הציבור ולאקולוגיה בסביבתם. בשלב זה קיים אישור להמשך הגידול בחוות שבפתח הנמל לתקופה של עוד מספר שנים, תחת בחינה רציפה של איכות הדגים ושל התפתחות הייצור בשטחים האחרים, שיוכלו בעתיד להוות אלטרנטיבה. גם תוכנית הבינוי לשטחי הגידול בלב ים, נעשתה בשיתוף פעולה בין משרדי הממשלה השונים ורשויות שמירת הטבע, מתוך ראייה רחבה שתאפשר את פיתוח הייצור של דגים בטכנולוגיות משוכללות שיתמודדו עם תנאי הסביבה הקשים, מבלי להוות גורם הפוגע בסביבה".