בראשית הריאיון, הוא שיחזר את תחושותיו ביום השיגור, וברגע ההמראה - הרגע שאמר בעבר כי ציפה לו מאוד. "ההתרגשות היתה עצומה - ביום השיגור התעוררנו בשלוש בבוקר של פלורידה - כדי להסתנכרן עם שעון לונדון (השעה בתחנת החלל הבינלאומית). אכלנו והתבצעה בדיקה אחרונה של תנאי מזג האוויר. כשראינו שהכל תקין נכנסנו למסוק שלקח אותנו למרכז החלל על שם קנדי. טסנו במשך כ-45 דקות בחושך וכשהתקרבנו ראינו את התאורה סמוך לטיל הפלקון 9 - ולצידו את רקטת ה-SLS העצומה, שעתידה להמריא לירח", סיפר.
"בשלב הזה השמש החלה לעלות ונסענו לחדר ההלבשה כדי להתארגן - וצבטנו את עצמינו, כדי לראות שזה באמת קורה, ואנחנו באמת מתארגנים לטיסה ולא לעוד חזרה", הוסיף, "אחרי שהתלבשנו נכנסנו לרכבים שלקחו אותנו למרגלות הטיל ובדרך שמענו את השירים שבחרנו. הנסיעה לקחה בערך שלוש דקות ומזג האוויר היה מדהים. עלינו באותה המעלית בה עלו אסטרונואטים רבים והתקרבנו לטיל. בשלב זה, ביצענו את שיחות הטלפון האחרונות, והסתכלנו על חוף הים של פלורידה ממעלה. בסיום השיחות, נכנסנו לחללית כשאנחנו מקווים שלא יגידו לנו שוב שדוחים את השיגור".
כל דקה בתחנת החלל הבינלאומית מתוזמנת ומתוכננת מראש, וכל אחד מהאסטרונאוטים פועל לפי לו"ז מדויק שנקבע מראש. "יום העבודה נפתח עם ההשכמה בשש בבוקר שעון לונדון, וכשעה וחצי לאחר מכן ישנו תדריך בוקר של האסטרונאוטים עם כלל הסוכנויות, במהלכו עובדים על התוכניות של אותו היום. באחד הימים היתה הליכת חלל של שני קוסמונאוטים, וכלל האסטרונאוטים צריכים להיות מודעים לאירועים כאלה ולאופן בו הם משפיעים על העבודה שלנו. בצהריים נפגשים בחדר האוכל ומחממים משהו שדומה למנה חמה. בשבע וחצי בערב יש תדריך נוסף לסיכום היום, ואחר כך יושבים לאכול ארוחת ערב", סיפר, "בסיום הארוחה מתחילים להעביר את התחנה לתאורת לילה, כדי להכין את הגוף לשינה. כיבוי אורות מתבצע בתשע בערב".
לדברי סטיבה, כלל האסטרונאוטים עובדים במקביל ומסייעים אחד לשני בעת הצורך - בין אם הם מגיעים מאותה סוכנות החלל, ובין אם לאו. "סיוע הדדי הוא הבסיס של העבודה בתחנה, וכולם עזרו לנו כשהזדקקנו לכך", סיפר, "הם הרבה יותר מהירים מאיתנו כך שלא פעם הם סייעו לנו להביא דברים. ניסיתי לרחף אחריהם, אבל רוב הפעמים עד שהגעתי - הם כבר חזרו לנקודה בה היינו בהתחלה".
בהמשך הראיון, סטיבה, טייס קרב בעברו, סיפר כי רגעי השיגור היו פחות קשים עבורו מאשר טיסה במטוס קרב - מבחינת כמות כוח ה-G שהגוף חווה. "מגיעים לסביבות 2G שזה די נעים על הגב והכיסא נצמד אליך מאחורה. בחזור הגענו ל-4.5G בערך", סיפר, "היינו מודעים לשלב הקריטי בכניסה לאטמוספירה, בו מאבדים למשך שבע דקות את הקשר עם הקרקע. שוחחנו אחד עם השני והתרגשנו מאוד. זכרתי שזו הנקודה הרגישה אותה אילן (רמון ז"ל) וצוות המעבורת קולומביה לא הצליחו לעבור. למזלי, הדקות הללו עברו מהר והקשר נוצר שנית. נחתנו בים גלי ונהננו מהנדנודים הללו עד שהספינה הגיעה ומשתה את הקפסולה מהים".
"הכינו אותנו לתחושות שהרגשנו לאחר הנחיתה, אבל זה היה מפתיע. כשה-G נבנה שוב, פתאום קשה להרים את הידיים והרגליים. אחרי הנחיתה לא הצלחנו להרים את הידיים והרגליים, הרגשנו כאילו המשקל שלנו עצום - ובאמת עזרו לנו ללכת ולצאת מהחללית. הנוזלים בגוף לא היו מאוזנים אז התקשינו ללכת יציב, וכפות הרגליים, שלא הלכו על קרקע יציבה שבועות, התקשו לאחוז ברצפה", שיתף, "בדקות הראשונות החזיקו אותנו, ובימים שלאחר הנחיתה הקפדנו לא ללכת לבד למקרה שנאבד את שיוויו המשקל".
התרעות פיקוד העורף