זה סיפור שמתחיל בשישי בערב, כשירון אברהם פרסם באולפן שישי כי למרות מצב התחלואה והצורך בדוגמה אישית, שרת התחבורה התעקשה לנסוע לארצות הברית. התגובה של מיכאלי הבהירה שמדובר ב"נסיעה פרטית", באולפן שישי תרגמו "חופשה". מכאן ואילך החל מחול הצקצקנות על הדוגמה האישית ובכלל, רק כדי שבמוצאי שבת יתבררו נסיבות הנסיעה, והן אכן פרטיות לחלוטין ולא ממש עניינו של הציבור: מיכאלי נסעה להביא משם את בנה הבכור, שנולד בהליך פונדקאות. הזעם הלך, והתחלף בחיוכים נבוכים.
כך, סיפור שכיכב בתוכנית הדגל של חברת החדשות הטלוויזיונית הפופולרית בישראל, התגלה כעבור יממה של רעש אינטנסיבי כפאדיחה, מנה לא מבושלת מספיק ונטולת הקשר, שגם הקולגות לא התאפקו ובלעו. זה יכול היה להיות שיעור בצניעות וזהירות, אבל זה לא חומר שעיתונאים אוהבים ללמוד.
כשלעצמו, אין בעיה לפרסם את דבר הטיסה, אלא שללא ההקשר זה סיפור חלש למדי, רכילותי כמעט. יכול היה אברהם לדווח על נסיעה פרטית, כלשון התגובה - אבל הוא לקח צעד קדימה והתעקש לדווח על "חופשה". ההבדל הסמנטי במסגור - והתוספת הנזפנית שלו ושל דפנה ליאל - הפכו אייטם יבש לסיפור סנסציוני של שרה שמצפצפת על ההנחיות. הטייטל הנוסף "פרסום ראשון", שהופיע זמן רב על המסך, עשה את שלו בניפוח הפרשה.
אבל מה שקרה אחר כך מטורף בהרבה. זהו האופן שבו המנה הזאת נזללה מכאן והלאה: במהירות ובזעם. כלי התקשורת, פוליטיקאים, אנשים סתם - אלה לא נזקקו להרבה יותר כדי לעוט כמוצאי שלל רב על פירורי המידע האלה, ולזנק אל מירוץ הצדקנות. בנחרצות מדהימה, זה הספיק לשפע של בני אדם כדי להכריע ולהביע דעה, כאילו הם יודעים את כל הפרטים. זה נפסק רק כשהתברר שההר הוליד עכבר (בהליך פונדקאות, כמובן), אחרי שהמהדורות כבר הבטיחו בכותרות דיווחים על הביקורת הציבורית הנרחבת בנושא.
הביטו על כך מלמעלה: תוך 24 שעות, סיפור קטן, חסר ולא ברור דיו הופך לנושא שיחה, לעניין שלכל אחד יש מה להגיד עליו, ל"ביקורת ציבורית נרחבת" - ואז גווע בתוך רגשות אי-נוחות כלליים. 24 שעות של רעש חסר תועלת, שלא תרם לחיינו דבר. באמת היינו צריכים את זה? אם להיות כנים, מסתתר לקח רחב יותר על התקשורת בעידן הנוכחי: כשידיעות חסרות הקשר מסתיימות בסימן קריאה, כשכל הנוכחים באולפנים הם מומחים להכל ובעלי דעה על הכל, וכל דיון בכל נושא מתנהל בצעקנות - זאת לא תהיה הפעם האחרונה שילעיטו אותנו בפלופ.
התרעות פיקוד העורף