לפני לא מעט שנים, כשהייתי עורך מוסף התרבות של “מעריב", התקיים בעיתון נוהל קבוע של ישיבת עורכים שבועית. בישיבה, שנערכה מדי יום ראשון בנוכחות העורך הראשי דאז, אמנון דנקנר ז"ל, השתתפו כל עורכי המוספים השבועיים והעניקו סקירה - איש איש בתורו - של התכנים שאמורים להיכלל במוספם הקרוב.
הרעיון המקורי היה כנראה הגיוני - יצירת שיח חוצה מוספים, שישפר את התיאום בין כל חלקי העיתון. אבל בפועל, זה היה מופע שבועי של מה שנראה כסאדיזם צרוף. בכל עת שבה הגיע זמנו של עורך מסוים, אדם רב־כישרונות שמפאת כבודו לא אפרסם את שמו, אמנון דנקנר היה מקשיב לו בקשב רב, לוקח פאוזה דרמטית ואז - במשך דקות ארוכות - כותש אותו במפגן מבהיל ומבחיל במיוחד של השפלה פומבית.
הוא בז לתכנים שאותו עורך הציע, ליכולתו האינטלקטואלית, אפילו לאופן שבו היה מנסח את משפטיו. דנקנר גם נהג לא פעם להתקיל אותו בשאלות בלתי אפשריות, שבדרך כלל נותרו ללא מענה. וכך זכה בשניים במחיר אחד: גם הראה לכולנו את חוכמתו, וגם השפיל את העורך הצעיר עוד יותר. בארסיות, בעוצמה, בחדווה מופגנת. העורך, מצדו, הפגין חוסן נפשי יוצא דופן. הוא הגיע מדי שבוע למרתף האימה, התמודד באומץ עם הזובור הפומבי הזה ולפעמים גם הישיר מבט אל המענה שלו והתעמת איתו. והאמת המרה היא שלא היה לו על מי לסמוך פרט לעצמו.
אף אחד מאיתנו, ואני מדבר על לא מעט עורכים בעלי מעמד וניסיון, לא פצה פה מעולם. כולנו ישבנו שם, מכווצים ממבוכה ומפחד, וממלמלים תפילה חרישית. שרק לא יתלבש עלינו, האיש הרע והמפחיד הזה. אני עוד זוכר היטב את הרגע הקבוע שבו הישיבה מסתיימת וכולנו נפלטים אל תוך המסדרון. עושים הכל כדי להימנע מקשר עין עם קורבן ההתעללות. שמא משהו מאומללותו ידבק גם בנו.
וכך זה התנהל במשך חודשים ארוכים. אני כבר לא בטוח מי עזב קודם, אותו עורך או דנקנר. אבל אני משוכנע שלא היה שום קשר בין מה שקרה שם ובין הרצון לעשות עיתונות טובה או תחרותית.
נזכרתי בסשן השבועי הנוראי הזה, כי אחת המשתתפות הקבועות בו הייתה ליסה פרץ, אז עורכת “סגנון". אותה פרץ שלאחרונה התפרסם תחקיר ב"זמן ישראל" המגולל מסכת של התעמרויות לכאורה מצדה בעובדיה במוסף “גלריה" של "הארץ". למען הגילוי הנאות, מעולם לא היו לי יחסים משמעותיים עם פרץ, לטוב ולרע, וגם לא זכורות לי טענות דומות על התפקוד שלה כעורכת ב"מעריב". אם כבר, להפך. היא נתפסה כמושא הערצה אמיתי של עובדיה. אבל לפחות על פי מה שקראתי בתחקיר, נדמה שהיא הייתה קצת פחות מזועזעת ממני מהתנהלותו של דנקנר ז"ל.
ועדיין, הטור הזה הוא לא על ליסה פרץ. ואפילו לא על דנקנר. אלא על ענף העיתונות כולו, שהיה רווי באנשים בעמדות מפתח שנהגו להשפיל ולרמוס את הכפופים להם על בסיס קבוע. לאורך 15 שנים במשרה מלאה במקצוע נתקלתי ברבים כאלה. רבים מדי. הם לא עשו זאת, כמו שגורסות טענות ההגנה הנצחיות, כדי לדרבן את העיתונאים המושפלים ולחשל אותם, במסגרת התחום הסופר־תחרותי הזה. הם גם לא עשו זאת מכיוון שהצד השני והבלתי נמנע של גאונות הוא יחסי אנוש לקויים ורישיון להרוג את נפשו של האחר.
בשנותיי הרבות בתחום פגשתי בעורכים אין ספור, ואני לא יכול לערוך שום הקבלה שיטתית בין מידת הכישרון שלהם והאופן שבו הם התנהגו. אז למה הם כן עשו את זה? כי אפשרו להם. כי הייתה מוסכמה שכש"טאלנט" מתנהל באופן גס רוח, לא רק שזה מותר בגלל תרומתו לעיתון אלא אפילו מהווה נדבך מתבקש - כמעט ראוי להערצה - של אישיותו הססגונית. תודה לאל שהגענו לזמנים שבהם הבולשיט הזה מתפוצץ. ומוכיח שבשום מקום עבודה, מגניב ונחשק ככל שיהיה, אין לאנשים לגיטימציה לרמוס את נפשם של אחרים.
על הסכין
1. כבר כתבתי מניפסט נזעם על נסיעתה של מרב מיכאלי לחופשה, על אי־מתן דוגמה אישית וכו'. ואז שמעתי כמו כולם על בנה החדש. שתי מסקנות: לא לקפוץ ישר בראש, גם כשמתעצבנים. ובסוף בסוף, מעבר לקריירה ולאג'נדה, אין כמו הקסם הזה של ילד שבא לעולם. ממתין עכשיו להודעה שביבי ושרה נסעו להוואי כדי לאמץ מיליונר.
2. השמועות על מעשי הזוועה - הצפויים לגמרי - באפגניסטן אחרי שהטליבאן השתלט על המדינה מוכיחות שגם ב־2021 העולם ה"נאור" שותק, אם אין לו אינטרס להגן על הקורבנות. כולל ארצות הברית, “ארצם של החופשיים", שהפקירה את האפגנים לגורלם המר. מסקנה עגומה שאנחנו חייבים להפנים כישראלים וכיהודים.
3. עלילת הסדרה המעולה "Defeated" (נטפליקס) מתרחשת בברלין, רגע אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, ועוקבת אחרי בלש משטרה אמריקאי שנדרש לאמן את השוטרים הגרמנים. מרתק לצפות ברגע הזה בזמן, שבו ברלין חולקה לארבעה אזורי שליטה, וגם לסיטואציה שבה כמעט כל המעורבים לא זכו בפרסי הצטיינות בסעיף המוסר.