"הרמתי טלפונים, ואז התברר לי שיש שני יהודים טובים שהם תורמים שם ב’וראייטי’. צלצלתי אליהם וקראתי להם לבוא מיד לשגרירות. הם באו בלי לשאול למה, הצגנו בפניהם את הצורך שלנו באמבולנסים. הם אמרו: ‘אלה אמבולנסים שאנגלים תרמו לילדים אנגלים, אנחנו לא יכולים לקחת ולשלוח את זה למלחמה בישראל’. ואז אחד מהם לקח נשימה ואמר: ‘אתה יודע מה? אם תקים ‘וראייטי’ בישראל, אנחנו נמצא דרך לשלוח לכם את האמבולנסים’. הסכמתי, לחצנו יד, אבל בסוף לא יצאו שום אמבולנסים כי ב־5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים".
"במהלכה עזבתי הכל ובאתי לישראל, אבל אחרי שישה ימים נגמרה המלחמה. נסעתי חזרה ללונדון. אני עושה את ההצגה הראשונה שם, אני הולך לחדר האיפור ורואה את החבר’ה היהודים האלה, והם אמרו לי: ‘אתה זוכר שלחצנו יד? נו, בבקשה, תקים ‘וראייטי’ בישראל'. כך קם 'וראייטי' בישראל ב־6 בנובמבר 1967. הם הביאו 100 חבר’ה, לאו דווקא יהודים, שכל אחד מהם נתן אז אלף שטרלינג, הון תועפות, וכך הגעתי להתעסק בילדים, זה נכנס ללב, למוח ולנשמה, ואי אפשר להיפרד מזה".
“לימים, כשנבחרתי להיות נשיא ‘וראייטי ישראל’ וגם של ‘וראייטי' העולמי, טופול היה לידי תמיד, ותמיד עזר והקדיש את הכנסות כל פרמיירה שלו לילדי ‘וראייטי ישראל’", מספר עו"ד אורי סלונים, שכיהן כיו"ר "וראייטי ישראל" בשנים 1995־2022 וכנשיא ויו"ר "וראייטי" העולמי בשנים 2003־2007. “מעבר לזה, היינו חברים מאוד קרובים. הכרנו לראשונה בשנות ה־70 והייתה לנו חברות מאוד קרובה לאורך השנים. הייתי לוקח אותו איתי לדברים שעסקתי בהם".
"כשעסקתי בנושא השבויים והנעדרים, הוא ליווה אותי לפעמים למשפחות השכולות. המשפחות פגשו את טופול של ‘כנר על הגג’, ובמקום לדבר על הדבר הקשה, הן דיברו איתו על הסרטים וההצגות. למשל היינו יחד אצל בתיה ארד, אמו של רון ארד, וזה היה ביקור מרגש. היה חשוב לחיים לעזור ולתמוך באנשים. תמי רעייתי ואני ליווינו אותו בשעותיו האחרונות בבית משפחתו. חיים תמיד היה שם בשבילי. הוא היה תמיד זה שליווה אותי בכל הפעילויות הוולונטריות שלי. הוא תמיד נמצא בסביבה כשהייתה נדרשת עזרה לאחר. הפעילות הפילנתרופית הייתה תמיד חלק מההצלחות המקצועיות שלו ומהמשפחה שלו. שלושת המרכיבים הללו היו כל חייו".
בפסגת העולם
“פגשתי את חיים בפעם הראשונה כשביקשו ממני להתנדב כמדריך וכרופא נלווה לילדים חולים שיצאו לנופש בכפרים ברחבי העולם, שזה מה שחיים עסק בו בשנותיה הראשונות של העמותה", משחזר ד"ר הרצל גבריאל, המנכ"ל הרפואי של כפר נהר הירדן. “כך התחלתי את העבודה עם העמותה ועם חיים ומאז נשארתי, עד היום, ללוות את העמותה".
“הכרתי את חיים כמעט מהיום הראשון שהעמותה הוקמה, כשהתבקשתי להצטרף לוועד המנהל", נזכרת אביבה פטרבורג, חברת הוועד המנהל וממייסדות הכפר. “היה בין חיים לביני חיבור מדהים ועבדנו צמוד לאורך כל השנים. ניהלנו שיחות רבות בעניינים שקשורים לכפר, איך אפשר לעשות לו יחסי ציבור ולמנף אותו. העמותה הזו הייתה חשובה לו באופן אישי כחלק מהנתינה האינסופית שלו והיא הייתה חשובה לי מהמקום האישי שלי - הייתה לי בת שנפטרה, ורציתי להקים משהו לזכרה. חיים היה שותף מלא להקמת פינת חי לזכרה בכפר. הוא היה איש משכמו ומעלה, והכפר היה חלק בלתי נפרד מהדנ"א שלו".
לדברי פטרבורג, טופול השקיע את מלוא מרצו במאמצים להפוך את החזון של הכפר למציאות. “ערכנו ערב אצלי בבית לגיוס כספים, חיים שר בפני אנשים, ונאספו תרומות ברמה מטורפת. זה היה חשוב לו לסייע להקים כפר נופש לילדים החולים במחלות מסכנות חיים. הרעיון המרכזי של הכפר הזה הוא לתת מענה לילדים מכל גזע, ולא משנה אם הם יהודים או ערבים, וזה החזון שבער בדמו של חיים. הוא רצה שכל נושא הכפר והתפעול שלו יגיע מתרומות, כדי שהילדים לא ישלמו שקל".
"זה היה מאבק יומיומי להקמת הכפר, וחיים גילה מסירות אינסופית. זה משהו שהיה בתוכו. זה היה מפעל חייו. זה היה הבייבי שלו. הוא הרגיש שבזה הוא ממש ממלא את השליחות הגדולה בחייו. אין ספק שהוא אהב את המשחק ואת מה שהוא עשה, אבל הכפר הספציפי הזה היה המהות שלו. זה מה שהוא ראה לנגד עיניו. הוא רצה לתת מענה לכל הילדים האלה. אחרי שהעמותה הוקמה הוא לקח אותי לוועדת שרים בכנסת כדי שיכירו בעמותה כפרויקט לאומי של המדינה, וכמובן שהייתה הסכמה מלאה. איפה שהוא היה יכול – הוא דיבר על הכפר. בכל ראיון טלוויזיה ובכל הזדמנות. פעם הלכנו לפגוש את ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר ולדבר איתו על הכפר. זה היה הדבר החשוב ביותר לחיים אחרי המשפחה שלו, שתמיד הייתה במקום ראשון. חיים הפעיל את כל קשריו למען המטרה הזו. חיים פתח המון דלתות וגם כיסים למען הכפר".
“נפגשתי אז גם עם חברי הוועד המנהל ודנו בקבוצות הילדים החולים במחלות כרוניות שיזכו לנפוש בכפר", מוסיפה שרה שומוביץ־וקסלר, מייסדת ומנהלת העמותה למושתלי כבד. “היענותו של חיים טופול להקמת הכפר ריגשה אותי מאוד. ריגש אותי הרעיון של להקים כפר ייחודי המאפשר לילדים שאינם יכולים לנפוש במקומות אחרים - לצאת מהבית, מהסביבה, מבתי החולים, לשכוח ממחלתם או ממוגבלותם ולחגוג את החיים. על כך אני מוקירה ומעריכה את פועלו כאדם".
באוגוסט 2011 הוקם לבסוף הכפר ביישוב גבעת אבני במועצה האזורית הגליל התחתון. כיום מגיעים אליו ילדים בכל הגילים כדי לנפוש כמה ימים וליהנות מפעילויות מגוונות, כגון רכיבה על סוסים, סדנאות אמנות ויצירה, בישול, מוזיקה, צילום, פינת חי וכו’, תוך קבלת גיבוי רפואי הולם לשלל מחלות, בהן אסתמה קשה, אפילפסיה, דיסאוטונומיה משפחתית, המופיליה, הפרעות נוירולוגיות ועוד. בשנת 2014 זכה הכפר באות הנשיא למתנדב, ובשנת 2017 קיבל את מגן שר הבריאות למתנדבים מצטיינים.
טופול נהג לנסוע דרך קבע מביתו בתל אביב לכפר כדי לוודא שהכל מתפקד כשורה. “הוא היה בן אדם עצום שלא פעם, לא פעמיים ולא שלוש הזיל דמעה כשהוא ראה ילדים בפעילויות", אומרת פטרבורג. “הוא היה רגיש בצורה מדהימה בכל נושא הכפר. הוא לא התנהג ככוכב בכפר, אלא הוא היה חיים בגובה העיניים, חיים שעולה ומטפס עם הילדים על קיר טיפוס, ואל תשכח שהוא לא היה בשנות ה־20 לחייו. הוא רקד איתם ושר להם, הוא שמח איתם, הוא היה עצוב איתם. הכפר היה הוא, והוא היה הכפר. השם שלו ימשיך ללוות את הכפר כי בלעדיו אי אפשר, ולי באופן אישי הוא מאוד יחסר".
“חיים בא תמיד עם תורמים כדי לפגוש את הילדים, התעניין במחלה שלהם ובמה שהכפר עושה להם, דאג שהכל יהיה כמו שצריך ווידא שהם מקבלים את הנופש הכי טוב", מתאר גבריאל. “הוא היה נכנס לכפר עם ברק בעיניים ומתרגש בכל פעם מחדש כשהוא ראה מה שקם פה. כשהגיע מחזור הילדים הראשון לכפר ב־2011, חיים הגיע וחיבק באושר את הילדים. זה היה אחד הימים המרגשים בחייו וגם בחיינו, התרגשנו ודמענו יחד איתו כי זה היה יום מאוד מיוחד. אני זוכר שישבנו יום אחד בחדר האוכל במהלך נופש של ילדים אוטיסטים, ואחד המדריכים ניגש לחיים ואמר לו שיש פה ילד שרוצה לדבר איתו. חיים הפסיק לאכול, קרא לילד, והילד אמר לו: ‘חיים, אני יודע עליך הכל!’. הילד סיפר לחיים את כל תולדותיו עם תאריכים מדויקים, אירועים מיוחדים, פרטי המשפחה. חיים היה בהלם, בכה כמו ילד מהתרגשות, חיבק את הילד, והם הצטלמו. הוא הרגיש בפסגת העולם".
שואו מטורף
"כשהייתי בכיתה י"א צלצלו אליי מהכפר וביקשו שאהיה זו שתטוס איתו ללונדון לערב גאלה לגיוס תרומות לכפר. טסנו וזו הייתה חוויה מאוד מעצימה מבחינתי. הערב היה מאוד מרגש, הוא שר את השיר המפורסם שלו ‘If I Were A Rich Man’ ונתן שואו מטורף. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, והוא הפגיש אותי עם כל מיני כוכבי סרטים. אחר כך, קצת לפני הצבא וגם בצבא, הגעתי להתנדב בכפר כמדריכה. נפגשנו כמה פעמים והוא אמר לי משפט שהולך איתי עד היום: ‘את המתנה שלי, וההוכחה שהצלחתי לעשות מה שרציתי לעשות’. זה מאוד חיזק אותי. אחר כך גם הבאתי אותו להרצות אצלנו בחיל הים. אנשים התלהבו מכל מה שהוא עשה וסיפר. הוא היה איש מאוד מרשים שדיבר בגובה העיניים, שזה לא מובן מאליו".
נוימן מציינת אף היא שטופול כלל לא התנהל בכפר ככוכב. “הוא בחיים לא השוויץ ולא דיבר על הקריירה שלו", היא אומרת. “אם לא הייתי אומרת לאבא שלי שפגשתי אותו, לא הייתי יודעת שהוא שחקן. הוא לא דיבר על זה אלא התמקד בלעשות לנו, הילדים, טוב".
התרעות פיקוד העורף