ימים ספורים לפני שהלך לעולמו, באחת משיחותיהם הקבועות, צלצל אברהם (בייגה) שוחט ז”ל לחברו הטוב גיורא מורג (79), לאחר שקרא את ספרו החדש, ואמר לו: “גיורא, איזו ילדות הייתה לך ומה היה לי. היה לי כל כך טוב, ולך היה כל כך רע. איך יצאת נורמלי?”. מורג ענה לו: “בייגה, לא יצאתי נורמלי”.
העיסוק בנורמלי, עם ובלי מירכאות, הוא הנרטיב המוביל את ספרו הראשון של מורג - “קו שבר” (הוצאת כנרת זמורה דביר) – אוטוביוגרפיה אישית ומשפחתית המגוללת סיפור של שלושה דורות פוסט־טראומטיים לאורך שלוש מלחמות – מלחמת השחרור, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת חרבות ברזל. “הספר מכוון ראשית כל לצעירים, אלו שיוצאים היום מעזה, וגם לאחרים”, מסביר מורג.
"לפני עשר שנים, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, פרצה אצלי הפוסט־טראומה ששכבה אצלי מאז המלחמה. הייתי אז בפגישת חברים אצל עמוס עוז, ואז התחילה שיחה על טראומה. לידי ישב ערן דולב, שהיה במלחמה קצין רפואה פיקודי של פיקוד דרום במלחמה, והוא שאל אותי: ‘איפה היית במלחמה?’. אמרתי לו: ‘בקרב בגשר פירדאן’. והוא אמר לי: ‘אתה פוסט־טראומטי ואני ממליץ לך לטפל בזה. אני אעזור לך’. ידעתי שאני פוסט־טראומטי אבל לא רציתי להודות בזה, כל הדור שלי התבייש להיקרא פוסט־טראומטי, הסתרנו את זה ולא רצינו לדבר על זה. בסופו של דבר, מלחמת יום הכיפורים היא המניע המקורי לכתיבת הספר כי היא חיה בתוכי ואותה אי אפשר להסתיר. הגעתי אחרי 40 שנה לזה שאני סובל מ־PTSD ושאי אפשר להסתיר את זה".
"אחרי אותה פגישה התיישבתי לכתוב את מה שעבר עליי במלחמת יום הכיפורים וזה התפרסם בספר הגדוד שלנו. אחרי שהרבה מחבריי לגדוד התרגשו לקרוא את חוויותיי על המלחמה, התחלתי לכתוב על הימים שאחרי המלחמה, ובהמשך על הילדות שלי ועל החיים שאחרי המלחמה. הכתיבה על הטראומה עשתה לי טוב, הרגשתי שזו תרפיה עבורי, אז נכנסתי לזה, והמטרה הייתה לכתוב משהו שיהיה לילדים שלי. הראיתי את מה שכתבתי לכמה חברים טובים והם הציעו לי לפרסם את הסיפורים אבל לא רציתי. זה שכב אצלי שבע שנים עד שבימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית בשנה שעברה הגעתי בדרך לא דרך לכרמית גיא והיא דרבנה אותי להוציא זאת כספר".
הספר מתחיל בסיפורו של אביו, אליהו מורג, יליד פולין שעלה ארצה בגפו אחרי שמשפחתו נרצחה בשואה. בגיל שנתיים הוריו של גיורא התגרשו והוא עבר לגור עם אביו בקיבוץ ניצנים. בלילה שבין 6 ל־7 ביוני 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, צרו כוחות מצרים על הקיבוץ והחלה מתקפה כבדה, כשלצד 33 הלוחמים והלוחמות שנהרגו בקרב, נלקחו 105 אנשים, לוחמים וחברי קיבוץ, בשבי המצרי. אחד מהם הוא אביו של גיורא. “אבא שלי וחבריו לחמו בגבורה ובחירוף נפש, ללא ציוד ונשק הולם, ללא סיוע ותגבורת, אל מול כוחות רגלים, תותחים, טנקים והפצצות מהאוויר”, מספר מורג. “תשעה חודשים ישבו אבי וחבריו בכלא המצרי בעבסייה שליד קהיר ועברו עינויים קשים ועבודת פרך. כשאבי חזר הוא לא היה אותו אדם”.
מורג עצמו היה אחד מ־30 ילדי ניצנים שפונו מהקיבוץ בליל 17 במאי 1948 במסגרת מבצע “תינוק”.
באוגוסט 1963 התגייס גיורא לחיל השריון ושירת בפלס”ר 7. בהמשך עבר קורס קצינים ובמלחמת יום הכיפורים פיקד על פלוגת טנקים. “המלחמה הזו היא קו השבר עבורי, המלחמה שבה השתנו חיי מהקצה אל הקצה”, הוא אומר. “הבוקר ששינה את חיי היה ב־8 באוקטובר 1973, בקרב אל מול גשר הפירדאן. זו הייתה מתקפת נגד הזויה, מסע התאבדות בצהרי יום. יצאנו, בפקודת המג”ד בקשר, להדוף את המצרים ללא תכנון מוקדם ומסודר, ללא מודיעין, ללא סיוע אווירי וללא סיוע של חי”ר. גדוד 19 עם 22 טנקים – מעט יותר מחצי מספר הטנקים המקובל בגדוד, להסתער על הארמיה המצרית השנייה. כבר נפרדתי בלב מאשתי, מהוריי וממשפחתי ונתתי בקשר את הפקודה שניתנה לי – להסתער. זה היה הקרב הקשה ביותר בחיי, קרב שעד היום מלווה אותי. 18 חללים ספג הגדוד שלנו בקרב הזה, 30 לוחמים נפצעו, וכל צוות הטנק שלי נעדר".
"בערב אותו היום התברר שהמתקפה הזו הייתה כישלון גדול, והמצרים השתלטו על כל שטח קו בר־לב לאורך התעלה. השאלה שמלווה אותי כל חיי היא אם הייתי צריך לבצע את הפקודה שניתנה לי ולהסתער למרות שידעתי שאין לי שום סיכוי לצאת משם בחיים, או שהייתי צריך לעצור ולסרב פקודה. עד היום אין לי תשובה לכך. את הדברים האלה אמרתי ביום הולדתי ה־60 כשמולי ישבו אהוד ברק, אמנון ליפקין שחק ועמוס עוז ואחרי זה הם ניגשו אליי, חיבקו אותי ואמרו: ‘אין לנו תשובה’. שם התחיל השבר שלי, לא ידעתי מה לעשות".
בקיץ 1997 השתתף יאיר מורג, בנו של גיורא ששירת בצוות פלוגת ההנדסה של הנח”ל, בקרב הקשה במוצב דלעת בדרום לבנון שבו נהרג מפקדו הישיר והוכר גם הוא, בדומה לאביו ולסבו, כפוסט־טראומטי. “גם הוא נפגע נפשית במהלך שירותו הצבאי, הלום ממראה מפקדו הפצוע והמדמם בידיו", מספר מורג. "הלום ממותו ומימי הקרבות במרומי המוצב הגבוה והמסוכן בלבנון. גם הוא, בדומה אליי, ניסה להדחיק את סימני הטראומה המתפרצים מפעם לפעם, ולא רצה להכיר בפצעי המלחמה החבויים בנפשו. יש עמותה שנקראת 'שביל המחר' שמסייעת לו ולחבריו לצוות בהתמודדות עם זה”.
בספר מתאר מורג גם את עבודתו רבת השנים בתחום הפיננסים כמנהל בכיר בבנק הפועלים, מספר על מחלת הסרטן שעמה התמודד וגם חולק אנקדוטות רבות מעבודתו לצד אושיות כמו ראש עיריית ירושלים המיתולוגי טדי קולק ועם שר האוצר השלישי של מדינת ישראל פנחס ספיר. “כשחזרתי ממלחמת יום הכיפורים לעבודתי במשרד האוצר כעוזר לדובר האוצר דן אלפרן, ונכנסתי ללשכה של פנחס ספיר, הוא נפל על צווארי ובמשך חמש דקות הוא בכה, ובכינו ביחד”, הוא נזכר. “זה היה רגע מאוד אנושי”.
באוקטובר האחרון, כשספרו היה בשלבי עריכה סופיים, החליט לגנוז אותו: “לא חשבתי שהספר מעניין מישהו עכשיו, לאור הטרגדיה והטראומה הלאומית שאנו חווים מאז 7 באוקטובר, ואמרתי להוצאה לאור שאני מעדיף להקפיא את הוצאת הספר. בהוצאה התעקשו וכעבור כמה חודשים צלצלו אליי ואמרו שאומנם הקפיאו רבים מהספרים, אבל לדעתם הספר מאוד רלוונטי לתקופה וחשוב להעביר את נושא חשיבות הפוסט־טראומה הלאה, לדור הנוכחי. השתכנעתי ותוך ימים ספורים הספר יצא לחנויות”.
התרעות פיקוד העורף