“באחד מביקוריי אמרתי לה: ‘נעמי, אני רוצה לכתוב ספר עלייך’. היא כמעט זרקה אותי מכל המדרגות, אמרה ‘מה פתאום! אני לא חשובה, החומר והאמנות חשובים’. למרות זאת קבענו פגישה שבועיים אחר כך, והיא לא התנגדה. כך יצא שבשנתיים האחרונות לחייה הייתי נוסע לראיין אותה ולאט־לאט היא התרגלה לרעיון שאני כותב עליה.
בחודשים האחרונים לחייה אפשר היה לראות את הדעיכה שלה. החושים שלה היו מדהימים וחוש ההומור היה מחודד, אבל הזיכרון כבר לא היה חד, והיא הייתה חלשה מאוד פיזית".
בימים אלה יוצא ספרו של זעירא על אודות פולני – “זה הכל עניין של אופי" (בהוצאת ספריית יהודה דקל). הספר, שנקרא על שם שיר נודע של "הצ’יזבטרון", מגולל את קורותיה של פולני מפיה ומפי מכריה.
“היא גדלה בבית ציוני וחיה בכל מאודה את מדינת ישראל המתהווה. שיעורי הפסנתר האלה לא הלהיבו אותה במיוחד בילדותה, או בלשונה ‘זה לא הדיץ בי שום דיצה’. בהמשך, בגימנסיה הרצליה שבה פולני למדה, המורה לזמרה העלתה אופרות שבהן הילדים היו שרים, מכינים את התפאורה ועובדים יחד על הכל. אני חושב ששם התגבשה אצלה המהות האמנותית שהיא כינתה ‘יחדיואִיות’, התפיסה של לשים במרכז את העבודה יחד ואת ‘טובת החומר’, ולא להתעסק באגו ובפרט".
עם סיום לימודיה הצטרפה פולני לפלמ"ח, הייתה חברת ההכשרה המגויסת בקיבוץ חצרים והשתתפה בליווי השיירות לירושלים. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב־1948 היא חברה לחיים חפר ולשייקה אופיר כדי להקים את להקת הבידור של הפלמ"ח, “הצ’יזבטרון". זו הייתה הלהקה הצבאית החשובה והמצליחה ביותר באותה תקופה.
ב"צ’יזבטרון" בלט קולה של פולני בשירים כ"היו זמנים", “היי הג’יפ" ו"הפרוטה והירח". “כל התקופה הזו היו כל חברי הלהקה צמודים זה לזה כל הזמן", זעירא מספר, “ונעמי ושייקה היו המתחנים של החבורה. תמיד עשו מתיחות וסיפרו בדיחות והיה קשה להביא אותם לידי משמעת".
עם פירוק "הצ’יזבטרון" החלה פולני לשחק בתיאטרון הקאמרי, ובשנים 1958־1961 שימשה כבמאית של להקות צבאיות (להקת הנח"ל, להקת פיקוד הצפון ולהקת גייסות השריון). “היא הוזמנה על ידי חבריה וחניכיה, ביניהם יוסי בנאי ואורי זוהר, להצטרף אליהם לבימוי בלהקות הצבאיות, לסייע להם בהעמדות ובכוריאוגרפיה, וכך היא צברה ניסיון בבימוי", מתאר זעירא.
“שאול ביבר, קצין החינוך של השריון, הציע לה בשלב מסוים להיות במאית יחידה של להקת גייסות השריון. היא הייתה פרפקציוניסטית, ולכל שיר הייתה כותבת שמונה עיבודים שונים, לכל גון קול של כל זמר".
“לתוכנית הראשונה של ‘התרנגולים’ נעמי ליקטה שירים מהיקב ומהגורן, מהרפרטוארים של הלהקות הצבאיות", זעירא נזכר. “היא הייתה מגיעה לכל חזרה מצוידת בידיעה מדויקת מה הולך להיות על הבמה, מה התנועה של כל שחקן, ועד שהשחקנים לא ביצעו בדיוק את התנועה שהייתה לה בראש, שתמיד הייתה נורא מורכבת, היא לא הייתה מתקדמת לתוכנית חדשה. השחקנים עבדו אצלה קשה בחזרות שנמשכו חודשים עד שנה. היא נהנתה מהחזרות יותר מההופעות הרשמיות".
לאורך השנים פולני השתתפה בסרטים ובהפקות שונות, דוגמת המופע “התרנגולים חוזרים" ב־1998.
בשנת 1963 נישאה פולני לליאור ייני, שהיה צעיר ממנה בתשע שנים. לזוג נולדו שני ילדים, יותם ואיה, שלימים חזרו בתשובה. “היא לא קיבלה יפה את חזרתם בתשובה, היה קשה לה עם זה", זעירא אומר. “היא ראתה בכך בגידה בחינוך שקיבלה מהוריה, אבל קיבלה את דרכם".
פולני וייני התגרשו ב־1970 אבל נותרו חברים קרובים עד פטירתו של ייני ב־2021. “נעמי תמיד ניסתה לטשטש את ההיבטים הרומנטיים", זעירא טוען, “ולגבי השמועות על רומן שהיה לה בתקופת הפלמ"ח היא אמרה ‘גם אני הייתי נחפצת פה ושם. היו לי אהבות, אבל הצד השני לא ידע מזה’. לא הייתה לה זוגיות לפני ייני או אחריו, רק קשרים קצרי טווח".
לאחר פירוק "התרנגולים" הקימה פולני להקת המשך בשם “החמציצים", שהורכבה מארבעה מחברי "התרנגולים" (ליאור ייני, עליזה רוזן, דבורה דותן וצביקה גרטל). התוכנית שהעלתה הלהקה החדשה נחלה כישלון מוחץ – המשמעותי הראשון בקריירה של פולני.
“הלהקה יצאה עם התוכנית שלה סמוך למלחמת ששת הימים", מגולל זעירא, “ולמי היה אז כוח לשירים נאיביים על משמש? ה’ביחדנס’ שנעמי דגלה בו כבר לא הלם את רוח התקופה, ואחרי המלחמה הלהקה נתפסה כדבר מיושן. המוזיקה הפופולרית הייתה כבר אינדיבידואלית יותר, והושפעה מרוקנרול, לכן הלהקה לא הצליחה, וכך גם הדברים הבאים שנעמי עשתה באותה עת, כמו תוכנית שביימה ללהקת הנח"ל ובסוף נגנזה".
בשנת 1977, בשל בעיות כלכליות, פולני עברה להתגורר בבית שרכשה במושבה כנרת, והיא נשארה בו עד יומה האחרון. היא נקברה בבית הקברות כנרת, השוכן בקרבת מקום.
התרעות פיקוד העורף