וכך, בשנים האחרונות קיימת הצטברות ברורה של אינדיקטורים המצביעים על הידרדרות מובהקת במצב חופש העיתונות בישראל, לרבות ירידה של 24 מקומות בארבע השנים האחרונות במדד חופש העיתונות של ארגון "עיתונאים ללא גבולות" (RSF), המציבה את ישראל במקום ה-112 הלא מכובד, בין האיטי למדגסקר. בנוסף, מאז כניסתה של ממשלת נתניהו הנוכחית לתפקידה, ישראל ירדה ב-6 נקודות ובשבעה מקומות בדירוג חופש הביטוי הגלובלי של Article 19 לשנת 2025. ישראל כמובן אינה המדינה היחידה שבה מתרחשים תהליכים אלה, וקדמו לה מדינות כמו הונגריה, פולין וטורקיה שהפכו לדוגמה מובהקת להחלשת הדמוקרטיה ושחיקתה על ידי השתלטות על תחום התקשורת.
* קמפיין דה-לגיטימציה נגד תקשורת ביקורתית, המציג אותה כמוטה, שקרנית או לא לגיטימית.
* דיכוי והשתלטות על השידור הציבורי דרך חקיקה שמחלישה אותו, השתלטות על גופי האסדרה האחראים עליו ופוליטיזציה שלהם.
* שימוש נרחב בכלים כלכליים ורגולטוריים כדי לדכא תקשורת אופוזיציונית ולחזק תקשורת אוהדת, כגון שלילת פרסום ממשלתי, ניפוח חובות קיימים והעמסת עלויות, ניסיונות להכווין חברות פרטיות באילו כלי תקשורת לפרסם, סיוע ברכישה או מימון של גופי תקשורת עבור מקורבים לשלטון, וחקיקה מגבילה נגד תקשורת אופוזיציונית.
במובנים רבים, הונגריה תחת שלטון ויקטור אורבן היא הדגם לשיטת פעולה זו. עיתונאים עצמאיים במדינה מוצגים באופן עקבי בכלי תקשורת פרו־ממשלתיים כ"תקשורת שמאלנית", "פעילים פוליטיים", "סוכנים זרים", "בוגדים", ואף "שונאי הונגריה" או "לא־הונגרים", תיוגים שנשמעים גם מפי דובר הממשלה הרשמי. השמצות אלה, לצד דיסאינפורמציה אנטי-דמוקרטית בשירות השלטון, מועברות לציבור הרחב דרך רשת תעמולה של ארגוני תקשורת תומכי המשטר.
מסע הדה-לגיטימציה של ראש הממשלה והשרים מועבר דרך מנגנוני השפעה ברשתות החברתיות לתומכיהם. כמו בהונגריה, "מכונת הרעל" הישראלית אינה רק כלי לקמפיינים פוליטיים בתקופת בחירות, אלא משמשת כטכנולוגיית השפעה רחבה שמשרתת את המשטר במאבקו בשומרי סף דמוקרטיים, ובראשם התקשורת החופשית. מדובר במנגנון שיטתי להפצת דיסאינפורמציה, נרטיבים אלטרנטיביים ודה-לגיטימציה של התקשורת באמצעים אנונימיים, חצי-רשמיים ורשמיים כאחד. "מכונת הרעל", באמצעות הרשתות החברתיות, העיתונות המגויסת ואף נבחרי הציבור עצמם, אחראית להתקפות פרועות ולעתים קונספירטיביות ולהסתה נגד עיתונאים, גופי תקשורת וארגונים אזרחיים שנחשבים לביקורתיים כלפי השלטון, ובכך פוגעת באמון הציבורי בתקשורת.
מסע הדה-לגיטימיה אינו נשאר רק במחוזות הרטוריים, אלא משפיע על יכולתם של עיתונאים לבצע את תפקידם בבטחה. קיים תיעוד של תקיפת צוותי תקשורת של כאן 11, חדשות 12 וחדשות 13 בעת מילוי תפקידם, כשהתוקפים מצדיקים זאת בטענה שמדובר בעיתונאים שמשתייכים "לערוץ שמאל". על פי הדו"ח "עיתונאים תחת מתקפה" של ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל, בשנת 2023 היו 61 מקרים של תקיפות עיתונאים, 25 מתוכם על ידי קהל אזרחי מוסת.
בהונגריה של אורבן עיתונאים רבים חשפו שהיו נתונים ללחצים ואף להנחיות מפורשות מצד עורכיהם לצמצם עיסוק בנושאים שפוגעים במוניטין של חברי ממשלה, לעתים עד כדי דרישה להוריד כתבות מאתרי החדשות ואיומים בפיטורים. למשל, עיתונאים הונחו להציג פליטים באור שלילי, להימנע מהשימוש במונח "פליטים", ולהציג פוליטיקאים מהאופוזיציה כ"סוציאליסטים לשעבר". עורך בכיר ב-MTVA, השידור הציבורי ההונגרי, אמר בשיחה עם כתבים שהוקלטה והודלפה: "אני בטוח שאף אחד לא יופתע לשמוע שזו לא הרשימה של האופוזיציה שזוכה לתמיכת הגוף הזה. מי שאחראי חייב להפיק תוכן בהתאם לנרטיב, לשיטה ולכיוון ההולמים - בעיקר בנוגע למהגרים ולבריסל. אם מישהו לא מוכן לעבוד בתנאים האלה, הוא מוזמן להגיש את התפטרותו מיד".
לבסוף, הממשלה מנסה בדרכים שונות לבצע פוליטיזציה של גופי הפיקוח. תזכיר חוק השידורים שהציג השר קרעי מבקש להקים רשות רגולטורית חדשה עבור שידורי הטלוויזיה, שתהיה כפופה לשר ומורכבת על ידי ועדת איתור הכפופה ברובה לדרג המדיני, ותקציבה יוכפף לדרג הפוליטי. הצעה זו מצטרפת לשורה של מינויים של מקורבים ברשות השנייה התומכים בהפיכה המשטרית.
אסטרטגיה זו לשליטה בתקשורת שאובה גם היא מאופן הפעולה של ממשלת אורבן, שעשתה שימוש בלחצים רגולטוריים וכלכליים על שוק התקשורת הפרטי כדי להשפיע על הסיקור ולחזק גופים המזוהים עם השלטון. דוגמה בולטת לכך היא מכירת אתר החדשות העצמאי Origo על ידי חברת מדייאר טלקום (Magyar Telekom) לגורמים מקורבים למפלגת פידס. המכירה התרחשה לאחר תקופה של רדיפה רגולטורית, שבמהלכה הטילה הממשלה מסים שפגעו משמעותית ברווחיות החברה. לפי דיווחים, אחד התנאים שהציבה הממשלה בפני חברת מדייאר טלקום להארכת זיכיונה והטבת תנאיה היה "לרסן או למכור את נכסי המדיה" שלה, דרישה שהובילה למכירת אתר החדשות לידי מקורבים לשלטון. זמן קצר לאחר מכן פוטר העורך הראשי בעקבות תחקיר ביקורתי נגד בכיר בממשלה.
בשנת 2018 הקימה ממשלת אורבן את קרן KESMA, גוף "פרטי" לכאורה שריכז תחתיו מאות עיתונים, אתרי חדשות ותחנות רדיו וטלוויזיה. בעלי ההון, רובם מקורבים לשלטון, מכרו או "תרמו" לקרן את גופי התקשורת שבבעלותם. מיד לאחר הקמתה הממשלה הכריזה על הקרן כ"עניין אסטרטגי לאומי", ובכך החריגה אותה מביקורת רגולטורית של רשות ההגבלים העסקיים - מהלך שאפשר לבצע ללא פיקוח את תהליך המיזוג הענק של כל גופי התקשורת האלו לגוף אחד. כצפוי, KESMA הפכה לגורם הדומיננטי בשוק והיחיד שיש לו כיסוי רדיו ארצי, שליטה כמעט מוחלטת בעיתונות האזורית, ונתח עצום של תקציב הפרסום הממשלתי. התקשורת העצמאית, לעומת זאת, מוחרמת כמעט לחלוטין מתקציבי הפרסום הממשלתיים: יותר מ-90% מסך ההוצאות מועברות לגופים שתומכים בפידס, ללא קורלציה לנתח השוק שלהם. כלי התקשורת תחת הקרן פועלים בתיאום נרטיבי, לעתים מפרסמים תכנים זהים מילה במילה, ומשמשים כמערכת תעמולה שלטונית לכל דבר. מדובר במודל שבו המדינה מחלקת תדרים, תקציבים והגנות רגולטוריות לגורמים המזוהים איתה, ובכך יוצרת מערכת תקשורת אוהדת, ריכוזית ולא תחרותית.
גם כיום פועלת הממשלה ביתר שאת לחיזוק גופי תקשורת התומכים בה. המרוויח המרכזי הוא כמובן ערוץ 14, שבנוסף למונופול דה-פקטו שיש לו על ראיונות עם נתניהו, זוכה להטבות חקיקתיות ורגולטוריות מרחיקות לכת. כך, השר קרעי פעל פעמיים להאריך את הוראת השעה שנתפרה למידותיו של הערוץ, המאפשרת לו לפעול כ"בעל רישיון זעיר" הזכאי לפטור מחובות רגולטוריות רבות ולהיעדר מגבלות על שידורי חדשות ואקטואליה, בניגוד למגבלות שחלות על ערוצים זעירים אחרים, ועל אף שהערוץ זוכה לרייטינג שעוקף לא פעם את כאן 11 וחדשות 13. בנוסף, קואליציית נתניהו מקדמת חקיקה שתחייב חברות מסחריות לפרסם בערוץ 14. זאת לאחר דיון חריג שקיימה ועדת הכלכלה בראשות ח"כ דוד ביטן מהליכוד, שעסק בהחלטתם של מספר גופים מסחריים להימנע מפרסום בערוץ בעקבות אמירות מסיתות שנאמרו בו.
הממשלה גם ייבאה את השיטה ההונגרית בתחום הרדיו. מאז הקמתה פועל שר התקשורת קרעי להעניק הטבות רגולטוריות שירחיבו את תדרי הרדיו האזוריים לפריסה ארצית עבור מקורבים. לאחר מספר ניסיונות חקיקה כושלים (עד כה), ובחסות המלחמה מול איראן, דרש קרעי מהרשות השנייה להרחיב (גם אם באופן זמני) את תחומי הזיכיון של תחנות הרדיו "קול חי" שבבעלות יצחק מירילשוילי (הבעלים של ערוץ 14) ו"קול ברמה" שבבעלות צבי עמאר המקושר לקרעי. ההחלטה התקבלה בניגוד לעמדת הייעוץ המשפטי, וללא מכרז.
דוגמה נוספת היא החרם התקציבי על עיתון הארץ, האוסר על פרסום ממשלתי בעיתון. זוהי סנקציה כלכלית שנועדה לפגוע בחוסנו הפיננסי של כלי תקשורת ביקורתי מרכזי, תוך העברת תקציבי הפרסום לגופים אוהדים לשלטון. לצד החרם על הארץ, תחת הממשלה הנוכחית חלה ירידה של עשרות אחוזים בהוצאות לשכת הפרסום הממשלתית בערוצים 12 ו-13 שנתפסים כביקורתיים כלפי הממשלה, בעוד שתקציב הפרסום בערוץ 14 גדל פי 280%. במקביל, כאמור, קודמה חקיקה שמטרתה לכפות על חברות פרטיות לפרסם בערוץ 14.
בנוסף, ערוץ 14 זכה להטבות בצורת פטור מתשלום עבור שימוש בעידן פלוס וגלגול התשלום על תאגיד השידור הציבורי. כמו כן, נעשה ניסיון להעניק הטבה נוספת באמצעות חיוב התאגיד להנגיש חומרי ארכיון לגופים מסחריים במחיר עלות, שלא הצליח בסופו של דבר. זאת, כאמור, לצד ההקלות הרגולטוריות הנובעות מהארכת החקיקה שמגדירה את ערוץ 14 כבעל רישיון זעיר. צעדים אלו פירושם תחרות בלתי שוויונית בשוק המדיה. גם חוק הרייטינג, המקודם בשני ערוצים מקבילים כהצעת חוק פרטית ודרך חוק השידורים הממשלתי, פותח פתח למניפולציות במדידת הצפייה כדי להיטיב כלכלית עם ערוצים המזוהים עם השלטון, גם אם הדבר אינו משקף את הרגלי הצפייה האמיתיים.
כלל הצעדים הללו ממחישים כיצד רגולציה כלכלית הופכת לכלי אפקטיבי בידי שלטון המבקש לשלול מתקשורת ביקורתית את עצמאותה, ובו־זמנית להעניק חסינות מבנית וכלכלית לגופי תקשורת מגויסים. מדובר במיסוד רגולטיבי של אי-שוויון כלכלי במפת התקשורת, הפוגע בתקשורת החופשית מבלי להפר באופן גלוי את כללי המשחק.
התרעות פיקוד העורף