"הייתי היום בבוקר בכלא", פתח דידי והמשיך, "לא כי עצרו אותי, אלא כי ביקרתי בכלא איילון. יש להם שם, במסגרת הפעולות לאסירים לקראת החזרה לאזרחות חוג רדיו. הם הקימו תחנה מקומית בכלא, שמשדרת לאנשי הכלא ולאחרים בארץ, דרך ערוץ טלוויזיוני. במסגרת הזאת הם לומדים על הגשת רדיו, והכנה והגשה של תכניות רדיו. ביקשו שאבוא לשם ואתן להם הרצאה על הכנה של תכניות אישיות, ואיך עושים את זה. נוצר דו שיח מאוד מעניין".
"אני מוכרח לומר שזה די מטלטל למי שלא היה אף פעם בכלא. אתה עובר הרבה שערים, הרבה בדיקות, גם מבטים חשדניים, ואתה מרגיש שהחומות האלה סוגרות עליך. זה די מלחיץ בהתחלה, עד שהגעתי לרדיו שם והוא מאוד מטופח. פגשתי את האסירים ואז התחלתי לעבוד איתם, גם כהרצאה וגם דו שיח. היה מדהים. חוויה מדהימה, לראות את הרצינות שהם לוקחים תוכניות רדיו. מה שהם עושים כדי להוציא את התוכנית. דיברתי איתם על התוכניות האישיות שלהם, ועל הנושאים הקרובים לליבם, ועל הדברים שהם יכולים לעזור לאסירים האחרים שם. זה היה מעניין מאוד.
הררי המשיך: "היתה לי תחושה כזאת של 'מה פתאום נותנים להם רדיו? הם אסירים', והבנתי שהרדיו והקטע של התקשורת, כתקשורת, הוא כלי מאוד מאוד שיקומי. אנשים שהיה להם דיבור קשה ואלים, לומדים לתקשר אחרת, להיפתח אחרת, וגם להכין אותם בעוד חודש, חודשיים, שש שנים, לחזור לחברה. ואם אנחנו כאן לא ננסה לעשות את העבודה, להכין אותם לכאן, רק אנחנו נסבול מזה".
"היה חשוב לעבוד איתם. הם היו רציניים מאוד. ח' וא' ו-ס' ו-ע' (שמות האסירים לא נחשפו) ומלא אנשים שמכינים ועושים דברים הראו רצינות מאוד גדולה. דיברתי עם אנשי צוות שאמרו לי שהאנשים האלה לא דיברו בהתחלה. סיפרו לנו שבעבר כשניסו לדבר איתם, הם דיברו איתנו בצורה אלימה מאוד. זה עשה אותם אנשים אחרים לגמרי". דידי הוסיף בצחוק בסוף: "הייתי צריך להיות שם 3 וחצי שעות, סיימתי אחרי שעתיים, כי ניכו לי שליש".
"זאת היתה שיחה, היה חשוב לי לשמוע אותם. הם קיבלו את העונש, הם שם. כל החשיבה שלי היתה איך משקמים את אותם אנשים. צריך לחשוב איך לשלב אותם בחברה".
התרעות פיקוד העורף