כששואלים את הסופר ישי שריד האם במהלך שירותו הצבאי ביחידת המודיעין 8200 ביצע האזנות סתר, הוא הודף את השואלת עם תשובה עניינית: "אני לא יכול להגיד מה עשיתי בשירותי הצבאי. בתקופתי מי שהעז לגלות שהוא משרת ב-8200 נשפט ונשלח לכלא". לא כמו ישי שריד הסופר, זיו, גיבור ספרו החדש "מגלה החולשות" (עם עובד) הוא בוגר 8200 מהדור החדש, שעם סיום שירותו הצבאי הוא מבוקש מאוד בזכות מומחיותו בגילוי חולשות במערכות ההגנה של טלפונים ומחשבים.
לכאורה זיו הגיע לחלום הישראלי של כל צעיר, לעבוד בחברה טכנולוגית, לעשות הרבה כסף, לקבל אופציות על מניות ולהיות מוערך בחברה. למעט העובדה שאסור לו לשאול או לדעת למי מאזינים, למה מאזינים ולמי מוכרים את הציוד המתוחכם, זיו מצליח לשמור על כלל הברזל הזה, למרות שעולים סימני שאלה ונדלקות נורות אזהרה. הוא מטמיע את ההבנה שזה לא העניין שלו, עד שזה מגיע קרוב אליו והתובנה מציפה שאלות אתיות באשר לאחריות המוסרית של העושים במלאכה הזאת: מכירת ציוד וידע למדינות טוטליטריות המאפשרים לרדוף אחר פעילי זכויות אדם, לפגוע באופוזיציה לשלטון ובעיתונאים, פעילי חברה וסביבה.
זיו מצטיין בעבודתו, אבל חייו הפרטיים עלובים. אין לו מיומנות חברתית ליצירת קשרים אינטימיים עם אנשים ונשים, הוא חי בעולם וירטואלי וכשהוא יוצא משם - הוא כמו דג מחוץ למים.
זיו מהספר דומה לישי הסופר?
"אני מצוי במידה לא מבוטלת בגיבורים שלי, אבל שירותי הצבאי היה בעידן שלפני האינטרנט והסמארטפונים. כשהמציאו את הסמארטפון הייתי כבן 40".
הרעיון לכתיבת הספר נבט לפני כ-30 שנה עת שריד שימש תובע בפרקליטות תל אביב, שם נחשפה פרשת האזנות הסתר של עופר נמרודי והוא היה ממונה על אחת מנגזרות הפרשה. "כבר אז עלה בראשי הרעיון לכתוב על בחור שמקים חדר האזנות פרטי בתל אביב כדי להאזין לחברים, מעסיקים ונשים שהוא מתעניין בהן, אבל לא עשיתי עם זה כלום. בשנים האחרונות, כשצצו פרשיות על חברות ישראליות המתמחות בפריצה לאייפונים, חשבתי לעצמי שיש פה סיפור שארצה לעסוק בו מבחינה ספרותית. כשהתחלתי לכתוב את הספר התפוצצה פרשת קצין המודיעין שהואשם בביצוע מעשים שפגעו בביטחון המדינה, נכלא ונמצא מת בתאו בבית הכלא הצבאי, מה שהוסיף נדבך טרגי לספר. חשוב לציין שאני כותב ספרות בדיונית ומרשה לעצמי את חירות המשורר".
כיום לכל אחד יש טלפון חכם שאיתו הוא יכול להקליט ולצלם, מה ההבדל?
"זה נכון ולא נכון. אמנם כולנו הפכנו להיות סוג של אנשי מודיעין ומרגלים בעזרת הסמארטפון, אבל מערכות האזנה המשוכללות הללו הן חודרניות ומאפשרות להשתלט מרחוק על כל טלפון בעולם, לרוקן את תכולתו ולהפעילו כמכשיר הקלטה ומצלמה. התוכנה נכנסת לקרביים של מי שמאזינים לו. זיו גיבור הספר נמצא בחוד החנית של האזנות".
האם בישראל עושים שימוש לא חוקי בטכנולוגיית ההאזנות?
"היכולות הטכנולוגיות קיימות, יש לזה ביקוש והציוד נמצא בידיים של חברות פרטיות. כך, מבלי שאדע את הדברים, אני יכול להעריך שעם כל הנתונים הללו עושים בישראל שימוש לא חוקי, כידוע, נחשפנו לסחיטה באמצעות הקלטות. ראי מקרה ראש לשכת עורכי הדין אבי חימי, או חשיפת הפריצה על ידי האיראנים לטלפון של בני גנץ. מדובר בנשק קטלני שבאמצעותו אפשר למחוק בדקות אחדות חיים של אנשים".
ישי שריד, בן 57, שירת כאמור ביחידת 8200, השתחרר מצה"ל בדרגת רס"ן והמשיך לשרת במילואים עד גיל 45. הוא בנם הבכור של דורית ויוסי שריד, נשוי לד"ר רחלי שיאון, בתם של דב שיאון ויעל דיין, רופאת ילדים והשניים הורים לשתי בנות ובן. במקצועו הוא עורך דין. את ספריו כותב שריד בלילות בשובו מעיסוקיו המשפטיים. "בממוצע, אני מפרסם ספר פעם בשנתיים וחצי".
"מגלה החולשות" הוא ספרו השביעי יצא לאור בראשית השנה. לדבריו הספר מצליח מאוד, מופיע בחלק מרשימות רבי המכר ועתיד להיות מתורגם לשפות אחרות.
במסגרת סדרת המופת "תן למילים לעשות בך" במדיטק חולון, יתקיים מופע השקה ל"מגלה החולשות", מאת ישי שריד, ביום שישי, 5 במאי ב-12:00. המופע, בניהולו המוסיקלי של ערן צור, יכלול קוקטייל ייחודי של סיפורים, שירים ודמיון, בהשתתפות דניאל סלומון, קרני פוסטל, אסף רוט, קרן טננבאום וליאם צור. ביחד עם דב נבון אדיבה גפן אורי ש. כהן וברק רביד ובהשתתפות הסופר.
"זה לא שאני זקוק לקידום מכירות. כידוע, אני לא חי מספרות, אבל הספרות צריכה את האירועים החגיגיים האלה כדי לחזור למרכז הבמה", הוא אומר.
נבואות קודרות שהופיעו בספריך הקודמים הולכות ומתגשמות.
"לשמחתי אוהבים את הספרים שלי ואני נהנה לכתוב אותם, אבל הספרים שלי הם לא שמחה גדולה. הם מז'אנר הטרגדיה. אני לא נביא ואלה לא נבואות. אני רואה לפני אחרים את זרמי העומק. ספרי 'השלישי', דיסטופיה המתארת את חורבנה של ממלכת יהודה ובית המקדש שהוקם על הריסת שני המסגדים בהר הבית, יצא ב-2015, אנשים אמרו שכתבתי מדע בדיוני. לא עברו שנים אחדות ואנחנו בדרך לשם".
"כלומר, השאיפה היא לפוצץ את המסגדים להחזיר את המלוכה, והסנהדרין תחליף את בית המשפט העליון, מבחינת המפלגות הדתיות לאומיות זה האתוס ולמענו שווה להקריב כל קורבן. לאחרונה ההתדרדרות הייתה מהירה כשהדתיים לאומים הגיעו לעמדות השלטון והכוח. מי העלה בדעתו שאיתמר בן גביר יהיה השר לביטחון לאומי? כל יום אני משפשף את העיניים לוודא שזו המציאות ולא חלום בלהות".
יגידו לך שהם נבחרו בבחירות דמוקרטיות.
"רוב חיי חייתי תחת ממשלות ימין וליכוד וזה היה בסדר. אמנם אני לא מצביע בשבילן אבל זו הדמוקרטיה, הורדתי את הראש והמשכתי. הפעם האנשים ההרסניים בשלטן וזה לא לגיטימי, גם אם הם נבחרו, יש פה מדינה וערכי יסוד שצריכה להתקיים. אילו הם היו מפתיעים לטובה, אז ניחא".
אבל הם עובדים בשביל אג'נדה משוגעת שמבחינתם היא אידיאל.
"וכעת רוב האזרחים מבינים שהם נוהגים את האוטובוס לתהום ועלולים להביא שוב לחורבן".
לא כולם דתיים לאומנים. יריב לוין הוא חילוני וליכודניק.
"אני מכיר את יריב לוין מהשירות הצבאי ב-8200. הוא צעיר ממני בשנתיים, פגשתי אותו בשירות המילואים. הוא היה בחור חביב, נחבא אל הכלים. מה שאני רואה היום זה שהכוח העביר אותו על דעתו. הנאום שהוא נשא בהפגנת 'תומכי הרפורמה' בירושלים היה זוועה. הוא דיבר כאחד המסיתים הכי גרועים. להגיד שבית המשפט בעד אנסים ומחבלים בשעה שהוא יודע שהוא לא אומר אמת ומסית את ההמון ביודעין".
"במקום שאנשי השלטון ינצלו את הכוח שיש בידיהם לעשות איתו דברים טובים, הם עסוקים בתאווה שלהם לקלקל ולנקום. במי לנקום? הלא אחרוני מפאי"י נפטרו לפני עשרות שנים. זו התוצאה של מי שנמצא בשלטון המון שנים. הכוח של השלטון היום בנוי על מערכת קשרים. כולל החבורות שמקיפות את השלטון, כמו שאמר בזמנו מיקי זוהר כוח-כסף-כבוד. במקום לשרת את הציבור הם משרתים את עצמם והופכים אותנו להיות כאחת המדינות המושחתות".
גם השפה הפכה להיות קטלנית.
"לצערי הרב אני רגיל לזה מילדותי. גדלתי אצל אבי, יוסי שריד, שהיה מהאנשים השנואים במדינה. חטפנו איומים בטלפון והתנכלויות ברחוב קללות ויריקות. עכשיו זה נעשה נורמטיבי בחסות נתניהו והשלטון שמשתמשים באנשים כולל חברי כנסת מסוימים כדי להטיל אימה. הם מוציאים אנשים מחוץ למחנה ומציגים אותם כבוגדים, פותחים שוב את הפצע העדתי, במקום לרפא ולתקן אותו. לא מדובר בחופש ביטוי, אלא בקריעת המערכת הדמוקרטית מבפנים. הם מטפחים את השנאה, הקנאה והנקמנות לכדי מלחמת הכל בכל".
במאבקו למען חברה אחרת, שריד מפגין בכל מוצ"ש בקפלן. "נעשה חסד גדול עם הציבור שנדחק לפינה. אנשים התעוררו לפני שידרדרו אותם לתהום ויצאו לעשות מעשה. לכל אחד צריך להיות דגל שחור מעליו והוא אינו מוכן לציית באופן עיוור. זה ההבדל בין דיקטטורה לדמוקרטיה", אמר.
"להתעוררות יהיו גם תוצאות פוליטיות, שכן הן לא רק של השמאל", הוסיף. "זו ישראל השפויה, העובדת, המפוכחת, הציונית, הליברלית והמסורתית. כולל אנשים טובים מהליכוד. יש לי שפה משותפת עם האנשים האלה שרחוקים מלהיות שמאל. אנשים שישראל יקרה להם כמו שהיא יקרה לי. אנחנו תוהים האם כל מסירות הנפש של אבותינו, אחינו ובנינו נעשתה כדי שנהיה דיקטטורה סוג ז'?".
הוא עצמו ניצב במשבצת של השמאל הציוני. "אני סבור שהעם היהודי זכאי למדינה כמו שיש לעמים אחרים. המדינה הזאת צריכה להיות צודקת ושיוויונית לכל אזרחיה. עלינו להיות נדיבים ולאפשר חופש לכולם. סטרוק, סמוטריץ' בן גביר ושמחה רוטמן, שגדלו בשטחים, מנסים להחיל עלינו את מה שהם מכירים מחייהם בשטחים, להכניס את הכיבוש פנימה לתוך ישראל. אבל אם אנחנו רוצים מדינה יהודית צריך להיפטר מהשליטה שלנו בשטחים אחרת ניגרר למציאות של מדינה דו לאומית, מתכון שלא הצליח באף מקום בעולם".
אתה מיואש?
"אני לא מיואש אני מודאג. מודאג מאלה שמחזיקים בהגה של המדינה. אחרי הכל יש לנו אויבים אמיתיים חיזבאללה ואיראן ועוד משימות חברתיות לטפל בהן. אני מודאג כי זה הבית שלי".