ריטה, “צ'אדור נוטף מי גשם", מודן, 146 עמ'
פתאום, בתוך כל גבישי הסוכר המקורמל, חוטי הזעפרן, טיפות מי הוורדים ואדי התבשילים המבושמים הנעים מעל הפתילייה כמו רקדניות בטן, מופיע לו, ללא כל אזהרה מוקדמת, ראש כרות. דודה נערצת מוצאת חבילה על מפתן דלתה, ומתוכה מביט בה מה שנשאר מבעלה הצעיר והאהוב, “יהלום לבה", והיא לעולם לא תדע באיזו פרשייה הסתבך ומה עשה שכך גמר.
ריטה ממעטת במילים באפיזודה הזו, ומזכירה אותה כמעט בדרך אגב. את ביעותיה של מקבלת החבילה, והסיוטים שבוודאי ירדפו אותה כל חייה, נצטרך לדמיין ולהשלים בעצמנו. “ובתוכו מהומה", כותבת ריטה על מישהו אחר, וזו הגדרה שיפה לרוב הדמויות בספר. בתוכן מהומה, שלעתים מתפרצת החוצה, כמו במריבות ההורים, בשלב שבו הכל “ייעכר ביניהם ויישבר", בבית שהוא “סירה מיטלטלת", ולפעמים נשארת בפנים, כלואה ואילמת.
גם אצל הדודה, “הספקות מהולים בכעס, שהפך לסערת זעם. והזעם שקע בנפשה, שתוק, והיה לעצב תמידי". ובכל זאת מעניין ומפתיע לגלות עד כמה ריטה הזמרת, בתפקידה החדש כריטה הסופרת, בוחרת להכביר מילים על “גלידת גולובולבול בטעם אלוהי" וכל מעדן פרסי שטעמה (או חלמה) אי־פעם, ולצמצם את התייחסותה לדרמה כה חריגה, שכאילו יצאה מתוך סרט פשע ואימה.
ראו את תיאור הצידה לדרך של המשפחה הנוסעת לים. “ובבוחצ'ה היו קוקוסבזי - חביתת ירק ענקית ועבה; קוטלטים שטוחים - קציצות בשר הודו מתובלות בגזר, בצל וחומוס קלוי טחון; צנוניות אדומות, מקולפות ובוהקות; קוקופיאז - הספציאליטה של אבא, חביתת הבצל הטעימה ביותר בתבל כולה; סוגים שונים של לחם - לוואש דקיק ומתקפל כמו בד, סנגאק אליפטי מלא בועות, נונה־חושק, לחם יבש ופריך".
לצורך העניין, חביתת ירק זוכה כאן למקום משמעותי יותר מראש כרות של קרוב משפחה, שהוא מן הסתם אירוע משנה חיים, שממוקם גבוה בסולם ריכטר של המציאות. אם ריטה הזמרת הואשמה במהלך השנים בדרמטיות יתר בשירתה, הרי שריטה הסופרת מרחפת בין ענני פיוט ענוגים, עם דוק של כאב, נגיעות מקסימות של הומור שקט (“צחוק שאין בו התנצלות על עצמו", כמו שהיא מתארת את הרוח החופשית ותאבת החיים של אמה הצעירה, שזעזעה את משפחת בעלה חמורת הסבר) והנמכת ווליום ניכרת באגף הסערות ורעידות האדמה. כך גם נפילתה מגובה רב בעודה בת שנתיים (ארבע או חמש קומות? היא מתפשרת על ארבע וחצי) והינצלותה בנס, או ניסיון חטיפתה (כנראה) על ידי רוכל שפיתה אותה עם אשכול ענבים שנראה לה כעולם ומלואו ועם הבטחה לשק של סוכריות, מוצגות כאנקדוטות רכות ולא קשוחות.
הדגש שריטה שמה על אוכל הוא לגיטימי מצד אחד ומציף טעמים וריחות עזים ומוחשיים של ילדות, פולקלור וגעגועים לארץ אחרת, שממנה נעקרה ריטה בגיל 8, ומצד שני מעורר אי־נוחות מסוימת, בעיקר על רקע האופנה המעט מייגעת של גלוריפיקציית מזון (שכונתה בגסות גם “פורנו אוכל"), בעידודם של שפים כמו אייל שני, והחטא הקדמון שיצרה הצלחת ספרה של דורית רביניאן, “סמטת השקדיות בעומריג'אן", עם גל ספרי השמנים והתבלינים, השווקים והתמרוקים שקם בעקבותיה, ואיים לרדד סיפורי זיכרונות אותנטיים לגלויות תיירים ולקיטש.
הכל נסלח בסופו של דבר, כי הממואר הצנוע הזה הוא רב חן ושופע יופי, ובמיטבו יש בו הדהודים מ"מאה שנים של בדידות", כמו בסיפור הנפלא על האמונה התפלה, שהוכיחה את עצמה במקרה המשפחתי של ריטה, שאם אישה הרה מתגרדת מול ירח מלא, במקום שבו היא מתגרדת יהיה כתם לידה לתינוק שלה, או על הדוד שהתייתם מאמו עוד בזמן שינק משדיה, והתחיל לגמגם באופן חמור כי חלב אמו נלקח ממנו בבת אחת, ומהמעשיות העממיות של שלום עליכם.
סבתה של ריטה מצד אביה התחרטה על נישואיו של בנה והחליטה לצאת לחבוט בכלתה במטאטא זרדים. “בדרך התעלמה מברכות השלום של שכנים ומכרים, וארס קללות ניתז מפיה הקפוץ: ‘צ'רכה דוניה בהם ברגרדה! שהסיבוב של העולם יתהפך לצד השני! למה מיהרתי לשדך ביניהם? מה קרה, היה לי פלוץ שהיה דחוף לו לצאת?!׳".
ריטה הילדה חווה גזענות בטהרן (שם היא שומעת שדמם של יהודים מלוכלך, והיא אפילו לא יודעת בדיוק מה זה יהודים) וגם ברמת השרון (שם הילדים קוראים לה “פרסית", והיא חושבת שזו ברכת שלום), ובגלל אדישות ועצלנות של פקיד הגירה משפחתה נתקעה עם “שם משפחה שוודי" במקום פרסי, אבל לומדת מאמה לחפש את היופי בכל אדם ומאביה לראות את הטוב בכל מצב. זה עובר באופן משכנע בכתיבתה הישרה וטובת הלב, וכשהיא טוענת שרגישות היא חוזקה ולא חולשה.
עצוב לשמוע ממנה שהאמון שלה בבני אדם נסדק באופן כמעט בלתי הפיך (ושוב, היא בוחרת שלא לפרט), ונוגע ללב גם הווידוי שלה על המחירים האישיים הכבדים ששילמה (וכנראה תמשיך לשלם) כדי לתחזק קריירה עצומה של אומנית במה שנותנת את כל כולה לקהל, עד שלפעמים יש תחושה שלא נשאר דבר מעצמה, לעצמה (אבל בגלגול הבא זה ישתנה, היא רומזת בחיוך).
גם בתוכה של ריטה רוחשת מהומה כמובן, והיא מצליחה להעביר אותה בעדינות רבת עוצמה. היא כותבת בפשטות על העוני שחוותה בילדותה, כשלא היה לה כסף למנת פלאפל עם החברות, ובתום שובה לב על הגילוי של אלביס פרסלי, דרך הרדיו, בעודה זאטוטה שרק רוצה לשיר. “... לא הבנתי את שפת המילים שלו. הרגשתי שהזמר ששר אותו אוהב אותי ויכול לשמור עליי ואני מאוהבת בו בחזרה".
גם הצניעות של הספר מתגלה כחוזקה. ריטה מספרת על ההתפעמות של אביה מפשטות הליכותיו של דוד בן־גוריון, שהיה שווה בין שווים בחדר האוכל בקיבוץ, למעט פרח יחיד בכוס זכוכית שהונח לכבודו לאות כבוד סמלי, אולי אפילו בניגוד לרצונו. ריטה מגישה לנו בספרה פרח מגנה הקסום ומעומק לבה, חשופה ויחפה ואמיתית מתמיד. להצעה כזאת אי אפשר לסרב.