אבי נפטר בירושלים, בדירתה של בחורה צעירה. זו עובדה שלא היה ניתן להכחישה או להסתירה. רשעים, כפי שנוניה כינתה אותם, שאולי הכירו את אבי ואולי לא, דחפו את הידיעה לעיתונות המקומית, ומשם דילגה הידיעה הלאה, לדפים הפנימיים של עיתוני הבוקר, ולאחר מכן התרחבה עד לכתבה כפולת עמודים במוסף השבת של אחד העיתונים הנפוצים. אף אחד לא התקשר למשפחתו הקרובה לקבל תגובה. לא היה ברור מה העניין בסיפור. אבי לא היה מפורסם במיוחד, לא סלבריטי ולא איש פוליטי. היה מדובר בצירוף מקרים אומלל באשר מותו, בנסיבות מציצניות ורוויות בושה לכאורה, אירע בסמוך לפרסום רצף של מאמרים וכתבות וטרוניות על מעשים שלא ייעשו בקמפוסים. לא היה באלו שום קשר לאבי, למעט העובדה שגם הוא הרצה באוניברסיטה. המאמרים האחרים נשאו כותרות סנסציוניות בסגנון "בושה אקדמית"; "מי אלו האחראים על חינוך הצעירים"; וכיוצא באלו כותרות. אתר של רכלן ידוע העלה פודקאסט שכותרתו "חרמנים זקנים עם תואר מתקדם וצעירים.ות במרוץ לשפר ציון", ובו סיפורים, אמיתיים או פיקטיביים, של סטודנטיות וכמה סטודנטים בדבר עלילה דמוית סדום ועמורה, המתחוללת בקמפוסים בישראל. הסיפור על אבי היה בבחינת זרד שנסחף ברוח וצנח בטעות למדורת ל"ג בעומר.
מכל בחינה ציבורית שהיא, אבי לא היה דמות ששווה להתעכב עליה. הוא אמנם נשא בתואר מכובד של "פרופסור חבר", אך זו בסך הכול דרגה שאינה שיא אפשרי, בהתחשב בגילו המתקדם. הוא כבר עבר את גיל הפנסיה, כבר שנים ששובץ להרצות בעיקר בקורסים חיצוניים בפקולטה למשפטים, לא נהנה מפופולריות, הרצאותיו לא זכו לריבוי משתתפים, והוא לא היה שותף בחוגי האליטה האקדמית. סיכוי סביר שאיש לא היה יודע על נסיבות מותו לולא נפטר בעיתוי שגוי, לולא הלהט האנושי לקבל עוד ועוד מהחומר שמשחיר את מוסריותם של מרצי האוניברסיטה, ולולא אדישות עורכי עיתונים לכבודו של אדם.
האמת הייתה אחרת: אבי לא היה נשוי כשנכנס למיטה האחרונה שבה בילה בחייו. הוא לא היה חייב נאמנות לאישה אחרת. הוא לא היה חייב דין וחשבון לאיש. בנוסף, לא היה מדובר ברומן ללילה אחד, בסטוץ. עם הבחורה הצעירה שעל הספה שבסלונה נפטר, או במיטתה, תלוי לאיזו גרסה מאמינים, היה לו קשר של חיבה. נכון שהיא הייתה סטודנטית באוניברסיטה, אך לא של אבי. היא לא הייתה קטינה, ולא היו ביניהם יחסי מרות. ולבסוף, יחסיהם היו אפלטוניים לחלוטין, ללא שום קריצה או ניואנס. הסיפור מאחורי הימצאותו בדירתה לא היה זה אשר ייחסו לו העיתונים. או המחשבות המטונפות של אנשים. אבל זה לא שינה דבר, וכבר לא ישנה.
יכולתי לשוחח על תחושותיי רק עם סבתא נוניה. אמי לא הייתה מוכנה לשמוע מילה וחצי מילה בעניין, ובאופן כללי, העדיפה לא לשוחח הרבה. סבתא נוניה סברה שאבי אינו מפלצת. בסטיפנדיה החודשית ששילם לה לכלכלתי עד יומו האחרון, למרות שמזמן איני ילד, ראתה משום הוכחה לדעתה. היא הושיבה אותי, השביעה אותי לסודיות, ללא צורך, וסיפרה לי סיפור שהיא כינתה אנקדוטה. מקרה שבו אבי גילה שאכפת לו משמו. לאו דווקא משמו הטוב, כמו מהאיות הנכון של שמו.
"ובכן", הוסיפה נוניה, "כזו השתוללות לא זכרו זקני האוניברסיטה מאז ראשית המאה, חה, חה, חה. ומי השתולל? האדיש הגדול, זה שבעורקיו זורם קרח במקום דם. הוא החל לרוץ מצד לצד באולם הטקסים, הוא עלה על כיסאות, דרך על רגלי המוזמנים, טיפס לבימת הכבוד, רץ לעבר הדלתות לעצור את אלו שניסו לחמוק מהמקום, והכול, הכול! לשם מה? בניסיון ללקט חזרה את עותקי האסופה.
"סיפרו שניסו לעצור בעדו, הרקטור בכבודו ובעצמו דיבר על לבו, למי אכפת בכלל? ניסה להרגיע, למי אכפת איך אייתו את השם שלך? מה נפגם? מבחינה אקדמית, המאמר נוסף לרקורד שלך, וזה הרי העיקר, ולכן מה אכפת לך? אבל אביךָ לא נרגע. היה לו אכפת. עד עמקי נשמתו היה לו אכפת. התוצאה הייתה בהלה גדולה בקהל, ובדיחות שסיפרו מאחורי גבו במשך חודשים. לאחר מכן הוא חדל לכתוב וחדל לפרסם, ולכן נתקע ולא התקדם כמו שהיה יכול.
"לבסוף", סיכמה סבתא נוניה, "שום דבר לא עזר. עותקים חמקו אל מחוץ לאולם, המאמרים פורסמו, הרי היו שם כותבים אחרים שהדבר האחרון שרצו היה שהאסופה תיגנז, ואפילו שופט בבית המשפט העליון ציטט מהמאמר, הסתמך עליו בפסק דין תקדימי וכינה את אביך ה'מלומד', אך כל זה לא גרם לאביך נחת משום שגם בפסק הדין נכתב שמו באופן שגוי".
צחוק הגורל הוא שמפרסמי הידיעות על פטירתו בחיק אהובה צעירה, טעו בכול, אך לא טעו באיות שמו. אולי בכך נעשה עמו סוף כל סוף צדק. ואולי לא. מי אני שאקבע? אותו כבר אי אפשר לשאול. אולי היה מוצא נחמה בשמו המתנוסס בכותרת עיתון? מצד אחד הוא גיבור שערורייה, אך מצד שני שמו אוית כהלכה, ולא נוח בשבע שגיאות.
התרעות פיקוד העורף