בנימין נתניהו הוא מכונת יחסי ציבור משומנת ומתוחזקת. הוא קמפיינר מהטובים בעולם. לא זו בלבד שהוא תוצר של התרבות הפוליטית האמריקאית שהביא עימו לישראל לאחר סיום כהונתו כשגריר ישראל באו"ם, אלא שהוא גם שילב את אותה תרבות פוליטית-אמריקאית עם ההווי הישראלי בהתאמה לרצונם של מצביעיו ותומכיו.
כל תמונה של נתניהו צולמה לצורכי תקשורת, ותמיד הביט סביבו וחיפש את מצלמות הטלוויזיה שיתעדו אותו. בביקורים ממלכתיים, כשהוא סוקר את משמר הכבוד, היה מסתכל תמיד ימינה ושמאלה לוודא שכל המצלמות מכוונות אליו. כשנקע את רגלו שקובעה בגבס ונאלץ להתנייד בכיסא גלגלים או במקל הליכה, לא היה שום תצלום שלו מגובס. אפילו בהלוויה של יצחק שמיר ז"ל, הגיע לפני כולם להר הרצל כדי שלא יראו אותו נכנס כשרגלו מגובסת. את נאומיו היה קורא באותיות גדולות, מספר מילים בעמוד בלבד, כדי שלא יראו אותו אז מצולם עם משקפי ראייה.
אכן, בזמנו הייתה תקופה אחרת, אך גם בתקופת הניו-מדיה העכשווית פעלו ראשי ממשלות כמו אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט ואף אחד מהם לא הגיע ברמתו למכונת יחסי הציבור המשומנת והתקשורתית של בנימין נתניהו.
אצל נתניהו אין דבר כזה שנקרא מנוחה. מעולם לא היה פזיז אלא זהיר. בבית בבלפור, קיסריה או ברחוב עזה אין תקשורת ואין יחסי ציבור, וההחלטות בבית הן לגופו של עניין ולגופו של אדם, הכל בזהירות ובסבירות. כשהוא יוצא מפתח ביתו, המכונה המשומנת מתחילה לחמם מנועים, ובהגיעו ללשכתו היא עובדת במלוא הטורבו.
אל תטעו לחשוב שנתניהו הוא רק מכונה משומנת של יחסי ציבור. הוא נאם 3 פעמים בפני הקונגרס האמריקאי, ובהזמנתו הרביעית, יעלה בהופעותיו על ווינסטון צ'רצ'יל, הדמות הנערצת עליו, שנאם בפני הקונגרס האמריקאי 3 פעמים. ביבי הוא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד של הפוליטיקה הישראלית. מצד אחד מדינאי דגול ונחשב בעולם, ומצד שני פוליטיקאי המעורה בכל התככים של הפוליטיקה הישראלית. מצד אחד ראש ממשלה זהיר ולא נמהר, ומצד שני אישיות בעייתית שלא בוחלת בשום אמצעי למען הישרדות אישית.
התרעות פיקוד העורף