איתי מדביק את שם החיבה הנושן של אמו, זושה, לאישיות החדשה והלא כיפית שהיא מפתחת יחד עם הדמנציה (ואולי בכלל זושה מ"זושה רוצה לחיות" היא בפשטות זו שרוצה לחיות, כלומר כל־אדם), ומשדרג ל"זושינקה" כשהיא חוזרת להיות ילדה קטנה. אבל ברגעי הצלילות שלה, אין ברורה ובהירה יותר מאמו. "אף אחד לא חזר מדמנציה", היא אומרת לו. "אף אחד לא התאושש מזה. זה לא סרטן שיש תקווה שתתגבר עליו, זאת לא תאונה שעם פיזיותרפיה וניתוחים תוכל להשתקם ממנה. זאת דמנציה, ושום תרופה נוגדת דיכאון לא תשכיח ממני את העובדה שהמוח שלי מתנוון בזמן שהגוף שלי ממשיך לחיות".
אז מגיע השלב שבו ההתלבטות של האם שבגדול רוצה לחיות - או למות - כי אלה "שני צדדים של אותו מטבע", מוכרעת לטובת המוות. היא מבקשת מבנה הצעיר "לשים לה משהו בתה" ולסגור עניין. בקשה פשוטה כשם שהיא ממש לא, והוגנת כשם שהיא בלתי אפשרית.
איתי, סוג של דריפטר שעדיין לא מצא את מקומו האמיתי בעולם, מממש את 77 ימי החופשה הבלתי מנוצלים שלו ועובר לדירה בנתניה שבה גדל כדי להיות עם אמו בשעתה הקשה. היתרונות: גראס רפואי ללא הגבלה. וזהו, בערך. הוא כעת על תקן "יתום על תנאי בתקופת הסתגלות", כהגדרת אמו. החיים שלו בגיל 32 הם, בלי קשר, לא להיט, ובין היתר הוא בוחר בהשלמת הכנסה די קריפית, שבה הוא מתחזה לאנשים מתים או כמעט מתים (פירוט בגוף הספר), ומתאהב באחת מלקוחותיו, שזה ביג נו נו.
ספר מרים על נושא מוריד
אין עוררין על הרגישות והכישרון של יעקובי, או על ההזדהות האוטומטית עם איתי גיבורו, שבין היתר נושא מונולוג יפה כמו: "אני לא ילד, כבר הייתי עצוב בחיים שלי. נשבר לי הלב, התגעגעתי עד כאב לאבא, נעלבתי עד עמקי נשמתי. אבל עצב כזה לא חוויתי. הוא פיזי. הוא בכל הגוף ולא עוזב אותי כבר שלושה ימים (...). זה עצב שמעבר לדמעות ולבכי, הוא תהומי יותר אבל הוא לא סטטי. זה לא שנפלתי לבור ואני שוכב בתחתית בתנוחה עוברית. כי הוא זז, העצב, הוא רועד. הוא רוטט. הוא תדר. כן, עכשיו אני מבין. הוא תדר עיקש ומתמשך. תדר שלא מפריע לחיים להתנהל אבל הוא שם, נוכח בכל רגע. תדר שאף אחד לא יודע על קיומו, ורק אני מרגיש ללא הפסק את תנודותיו".
איתי ואמו צופים ביחד ב"רשימת שינדלר", והבן מסכם: "איזה סרט מוריד". וכאן מגולמת הבעיה של הספר. יעקובי ביקש לכתוב ספר מרים על נושא מוריד. זה כמובן לגיטימי ואפילו מבורך, על אחת כמה וכמה כשמדובר בדילמה נוראית שלא מעט מאיתנו מצאו את עצמם נתונים בה; אפשר רק לנחש ש־99.9 אחוזים מאיתנו לא שמו משהו בתה ליקיריהם, ולא חנקו אותם עם כרית כמעשה ז'אן לואי טרנטיניאן לעמנואל ריבה - בעל ואשתו הדמנטית ופוסט שבץ מוחי - בסרט הצרפתי (המוריד) "אהבה".
במחזה של ניל לביוט "איך להילחם בבדידות", שעולה בימים אלה בתיאטרון פארק בלונדון, אישה צעירה שגוססת מסרטן מתקדם במוח ובעלה חסר הישע פונים לבריון שכונתי כדי שיעשה את הלא ייעשה ויהרוג אותה (אחרי שניסתה להתאבד ללא הצלחה). הנושא מוצג במלוא מורכבותו המחרידה. האם בעלה הוא מוג לב ורכרוכי (כטענת הבריון) מכיוון שאינו מסוגל לשים קץ לחיי אשתו, והאם סירובו לעשות זאת הוא סימן לאהבתו אליה או בדיוק להפך?
האם מעשה ההמתה הוא רצח או הצלה? פשע או חסד? הבריון מכחיש שהרג בעבר את אחיו החורג, שהיה חולה סופני, ובסוף המחזה חוזר בו למעשה אבל מבהיר: "לא הרגתי אותו. עזרתי לו". גם המחזה הזה מוריד. מאוד. ובכל זאת יש בו הומור בריא במקומות הנכונים. ויש בו עוד שלושה אלמנטים משמעותיים שנעדרים למרבה הצער מספרו של יעקובי: אמינות, מתח וחוסר מורא מפני המפחיד והנפיץ שבנושאים.
האמינות ברומן של יעקובי נפגמת כבר בתחילתו, כששרון, אחותו הגדולה של איתי, מודיעה לו מהרגע להרגע שהיא עוקרת עם משפחתה לטקסס במסגרת רילוקיישן של בעלה. מתח אין, ולו ברמת "יעשה את זה או לא יעשה את זה?", כשברור שאיתי יעשה את זה. וההתחמקות מהמורכבות האמיתית של הנושא היא לא סתם "קלילות מחושבת", כהגדרת גג העטיפה (ותמהני אגב מה זאת קלילות לא מחושבת), אלא בריחה מוחלטת, שגובלת במנוסה של פחדנים.
עודף הדאחקות, שהופך כמעט למניירה ספרותית בפני עצמה, מפריע לקחת ברצינות את הספר שלכאורה מתחנן שלא להילקח ברצינות מלכתחילה. כמו כן לא לגמרי ברור מדוע יעקובי בחר בפורמט של רומן ולא בזה של מחזה או תסריט לסיפור שמתרחש בחללים סגורים (עם גיחה קצרה לרחובות אמסטרדם) ומורכב בעיקר מדיאלוגים, גם של איתי עם עצמו. הדמויות מסומנות מדי ולא מפותחות דיין, בעיקר זו של זושה, המוגדרת למעשה באמצעות הדמנציה שלה ושעליה כמעט איננו יודעים דבר.
התרעות פיקוד העורף