בספרו "אוֹשר עובר אורח" שב מרדכי גלילי לחקור את המרחב האינטימי שנוצר בין המשורר הבוגר לבין הילד שהיה פעם, ובמרכזו - דמותה של אם שנעדרה. האם נפטרה כשהיה ילד, ובאחד מהשירים הוא מתאר אותה בביטוי "אבקת זהב". דימוי זה מגלם את הכיסופים הכואבים, ומציע גם הסבר למבנה המפוצל והמקוטע של הספר. להלן שיר מתוך הספר שפורסם בהוצאת עם עובד, בעריכת דרור בורשטיין.

אַתְּ חוֹצָה אֶת הַזְּמַנִּים,
אַתְּ שׁוּב אִמָּא.
אֲנִי מַחֲזִיק בְּחִיּוּכֵךְ.
מְהַדֵּק אֵלַי אֶת אַהֲבָתֵךְ.
לְרֶגַע אֲנִי כְּכָל הַיְּלָדִים,
יֶלֶד אָהוּב.

רָאִיתִי אֶת חַיַּיִךְ בַּתְּמוּנוֹת,
דִּמְיַנְתִּי אֶת מַחְשְׁבוֹתַיִךְ וְאֶת אַהֲבָתֵךְ.
דְּמוּיוֹת בַּתַּצְלוּמִים הַיְּשָׁנִים קְרֵבוֹת,
מַבִּיטוֹת בִּי בְּמַבָּט חַם.
אֲנִי מְחַבֵּק בְּלִבִּי אֶת חַיַּיִךְ.
נֶצַח פְּרָטִי.

מָה הָיִיתִי עוֹשֶׂה לְלֹא תְּמוּנוֹתַיִךְ?
לֹא הָיִיתִי זוֹכֵר אֶת פָּנַיִךְ,
לֹא הָיִיתִי זוֹכֵר דָּבָר.

סִפַּרְתְּ עַל נְעוּרַיִךְ בְּהוֹלַנְד.
"אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לִרְחוֹבוֹת הָאג.
לַבָּתִּים הַצָּרִים הַנִּשְׁעָנִים זֶה עַל זֶה,
חַלּוֹנוֹת רְחָבִים, עֲצִיצִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן,
גִּבְעוֹלִים וּפְרָחִים מְרִימִים רֹאשׁ אֶל שֶׁמֶשׁ חָרְפִּית".

״כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד תְּאוּרָה רַכָּה נָחָה
בְּפִנּוֹת הַחֲדָרִים,
מְנוֹרוֹת שֻׁלְחָן צִבְעוֹנִיּוֹת וַאֲהִילִים צְהֻבִּים.
אוֹרָם עָדִין, לֹא בּוֹהֵק.
כָּאן בָּאָרֶץ הָאוֹר לֹא מַסְתִּיר פְּרָטִים.
קוֹנְטְרַסְטִי.
כְּמוֹ הַמְּצִיאוּת עַצְמָהּ״

בַּבַּיִת אֲנַחְנוּ יַחַד בַּחֶדֶר.
אַתְּ קוֹרֵאת סֵפֶר בְּאַנְגְּלִית,
אֲנִי מֵכִין שִׁעוּרִים.
אוּלַי אֶצְטַיֵּן.
אֲנִי חַד, צָלוּל.
מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם אַתְּ מִתְקָרֶבֶת וְנוֹגַעַת בִּכְתֵפִי.
חוֹזֶרֶת לְפִנָּתֵךְ, לְסִפְרֵךְ.
שֶׁקֶט מִתְפַּשֵּׁט סְבִיבֵךְ.
כְּמוֹ הָאוֹר הַפְּנִימִי, הָרַךְ, שֶׁל וֶרְמֵר.

הֵכַנְתְּ צִ'יפְּס הוֹלַנְדִּי עִם מָיוֹנֵז,
שְׁנֵינוּ אוֹכְלִים בַּמִּטְבָּח.
אַתְּ מְסַפֶּרֶת לִי עַל חוֹף הַיָּם הַצְּפוֹנִי,
סְכֵוֶנִינְגֶן הַיָּפֶה, הָרֹבַע שֶׁהָיָה בֶּעָבָר
כְּפַר דַּיָּגִים וּמוֹשֶׁבֶת שְׁחָפִים.
בְּכָל קַיִץ רָכַבְתְּ לְשָׁם עַל אוֹפַנַּיִךְ.
יַלְדוּתֵךְ בְּהָאג מְרַתֶּקֶת כְּסִפּוּר אַגָּדָה וִיקִינְגִּי.
אַתֶּם מַפְלִיגִים לְאֹרֶךְ הַחוֹפִים כְּיוֹרְדֵי יָם וָתִיקִים.
נֶלִּי אֲחוֹתֵךְ וַחֲבֵרִים מוֹשְׁכִים בַּחֲבָלִים,
מַעֲלִים אוֹ מוֹרִידִים מִפְרָשׂ.

גִּלִּיתִי אֶת חַיַּיִךְ בְּמִכְתָּבִים וּבִתְמוּנוֹת.
חַיַּיִךְ נְדִירִים וִיקָרִים יוֹתֵר
כִּי הִתְאַבַּדְתְּ.
אֲנִי מְחַבֵּק אוֹתָךְ.
לֹא אוּכַל לְתָאֵר אֶת הַיֹּפִי שֶׁנִּגְלָה לִי.
לֹא אוּכַל לְתָאֵר אֶת עֲדִינוּתֵךְ.

לֹא אָמַרְתִּי לְאִישׁ עַד כַּמָּה הַשִּׁירָה יְקָרָה לִי.
לֹא שִׁתַּפְתִּי חֲבֵרִים וּבְנֵי מִשְׁפָּחָה.
גַּם לֹא כָּתַבְתִּי עַל זֶה שִׁיר.

הָעוֹלָם לֹא אוֹהֵב שִׁירָה.
הַשִּׁירָה הִיא שְׁבִיל צַר,
צִפּוֹר עַל עָנָף קָטָן.
הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה לִהְיוֹת אִתָּךְ שׁוּב.

אבקת זהב של זיכרון: "אוֹשר עובר אורח" - הספר האישי והחשוף של מרדכי גלילי

בספרו "אושר עובר אורח" חוזר מרדכי גלילי אל הילד שהיה ואל דמות האם שנעדרה מחייו, ובאמצעות שירה מקוטעת ואינטימית בוחן זיכרון, אובדן וכיסופים שממשיכים לעצב את ההווה