עד שיגיע הכנתי לי כוס תה והתמקמתי במרפסת. את רוב שעותיי אני מבלה בה. היא מרווחת ומכילה בנוחיות גן ירק ייעודי שנטוע בעציצי ענק ומכיל את כל מרכיבי הסלט, כולל עשבי תיבול. פרחים בעיניי הם בזבוז מקום, תפרחת של כרובית יפה לא פחות ויעילה הרבה יותר. משני צידיה מוקפת המרפסת בשיחי ענק של אַלפּיניָה מהודרת, המספקים תחושת אינטימיות ומסתור. בעיקר בשעות הצורך.
ראיתי את עומר חונה למטה. הוא יצא מהמכונית, עם הגפיים הארוכים שלו, ושׂער הפלפל-מלח החלק שתמיד גלש לו לעיניים כי אף פעם לא היה לו זמן להסתפר. הוא דיבר בטלפון, נראה עליז ומשוחרר, אפילו צחק בקול, אבל כשפתחתי לו את הדלת הפך באִבחה לעייף וחסר חיים.
למדתי לחיות עם הטרנספורמציה הזאת. משהו בי תמיד מעורר בו עוינות אינסטינקטיבית מנוקבת ברגשות אשמה שמונעים ממנו להתמכר לאיבה טהורה. כשהראו לי אותו, מייד אחרי הלידה, הוא פקח את העיניים האליפטיות שלו ונעץ בי מבט מפלח, אין לי מילה אחרת, מבט שהיה בו ידע קדמוני אודותיי. המבט נעלם, אבל אצלי הוא נשאר אי־שם בשוליה הדחוקים של התודעה. לשמחתי הוא בחר באישה הפוכה ממני, כך שראיתי את חייו כמסודרים.
מייד כשנכנס הציע שהוא יכין את הקפה ובינתיים אנוח לי במרפסת עם העיתון. הסיבה האמיתית הייתה הדקדקנות שלו, גם כשזה נוגע לכוס קפה. הוא מנתח מוח, ורגיל לדייק בפרטים. לדעתו אני מדייקת בפרטים הלא נכונים, גם כשזה מגיע לקפה. ואז, כמו שקורה לעיתים, כשאורח נשלח למטבח להביא איזה דבר וחוזר עם פריט שלא רצית שיראה, כך פתח עומר דווקא את המגירה הנידחת.
אני לא בקיאה בנבכי חייה של משפחתי הקטנה. פעם בכמה שבועות הם באים לארוחת ערב, ורוב הזמן שלושתם בטלפון. זה לא מפריע לי. להפך. הטלפון הוא ישועה מהאווירה המגוֹרָה בין הילדה להוריה, שמורטת גם עצבים חזקים.
בני וכלתי שניהם חוקרים ומנתחי מוח העובדים באותה מחלקה. הם הכירו בלימודים, בחרו באותה התמחות וגילו שהם נפשות תאומות. אפילו הפיזיות שלהם דומה, שניהם גבוהים ודקים עם תווי פנים נאים ושקטים הנוטים למחודד, הוא בגרסה בהירה והיא בכהה. יש ביניהם סימביוזה שכמותה לא פגשתי. הם אחד. מעֵין מפלצת דו־ראשית.
לא שעירבו אותי בעניין זה, או בכל משבר אחר בחייהם. אסור לי למתוח ביקורת כי זאת זכות שלא הרווחתי ביושר. חיי הנישואים הכושלים שלי בצירוף האימהות המפוקפקת היו סיבה טובה לא להטיל את עצמי אל מבחן הסבתאות שלפתע נדרשתי אליו. אמנם אחרי שיהלי נולדה ניסיתי - לא במאמץ יתר, יש להודות - להתקרב אליהם. למשל, באחת הפעמים הצעתי לקחת אותה לטיול בעגלה. הם התחמקו באופן חשוף ומעליב, עד כדי כך לא סמכו עליי.
העלבון היה צורב, בעיקר מכיוון שבא לי במפתיע. אז נעלבתי והרפיתי. וכך גם הם. לא ניסיתי להתערב. חייתי את חיי בנוחות וצפיתי בהם מהצד. תמיד היו שני מחנות - ההורים לעומת הילדה. באופן מובהק ההורים העדיפו זה את חברת זו, כך שהילדה לא זכתה לפינוק והתמסרות שילדים יחידים מפוצים בהם. בהמשך הם נסעו לעשות דוקטורט בבוסטון, והתקשורת בינינו הידלדלה עד שגוועה. מאז שחזרו לפני כמה שנים, היחסים התייצבו על שלום צונן.
אבל עכשיו הבן שלי בא לדבר איתי. כך אמר במפורש. "אני בדרך לעבודה ורציתי לדבר איתך על משהו". ניסיתי להיזכר מתי, אם בכלל, הוא הגיע במיוחד כדי לדבר איתי על משהו. מצד שני, גם אני לא בדיוק רצה אליו לשיחות נפש. אפשר לומר שאנחנו לא בדיוק משפחה. יותר סקיצה של משפחה.
במרפסת עם הקפה והמשקפת המונחת בין שנינו הוא אמר, "אנחנו מודאגים מיהלי". פניו היו מכווצים, מבשרים על קמטים עתידיים. שלא כדרכו, הוא אכן נראה מודאג.
"הפסיכולוג שהיא הסכימה ללכת אליו רק שלושה חודשים אמר שהיא סובלת מחרדה חברתית, ומרגע שהודיעה לנו שהיא לא מוכנה להמשיך בטיפול - התסמינים רק החמירו. היא לא יוצאת מהבית, סגורה במשך שעות בחדר, דבוקה למחשב, עוינת ותוקפנית". ושוב חזר על המילים 'חרדה חברתית', כאילו המיתוג נותן תוקף להפרעה.
ופתאום, באופן בלתי צפוי, תקפה אותי תחושה לא נעימה. הבן שלי בא אליי כדי לשתף אותי בבעיות שלו, ובמקום לנהוג כהורה בוגר ותומך אני מטיפה לו מוסר. אבל בדיוק כשהתכוונתי להתנצל ואולי אפילו לתרום עצה או שתיים, הוא אמר, "אוקיי, אין לי זמן לריב איתך. באתי כדי לבקש ממך משהו". הייתי צריכה לדעת.
"את פאקינג פנסיונרית שלא נפגשת עם בני אדם, ומרצה פעם בחודש. איזה סדר יום בדיוק יש לך?", פניו נשטפו בדם. "את יודעת מה? אני לא רוצה ממך טובות". הוא התחיל לצעוד אל עבר הדלת, שולף את הטלפון מהכיס, כבר לא יכול לחכות לדווח לאיילת על פסגות חדשות של אגואיזם שהתגלו אצלי.
אבל לא רציתי שילך, ולכן ניסיתי לשוות לעצמי רוך כשאמרתי, "אל תתחיל היסטריה", התכוונתי... טוב, לא חשוב למה התכוונתי, הוא התעצבן ופתח את הדלת, אבל הסתבר שעדיין נותרו לו בפה מילים מלובנות שהיה חייב לירוק. "כמו מטומטם חשבתי שאולי עכשיו כשהזדקנת התחלת להבין משהו. נאדה. כמו שהיית אימא, ככה את סבתא. קוֹפּי פֵּייסט".
ציוויתי על עצמי לא להיגרר, למרות שגם אצלי התגלגלו מילים, אבל בסוף אמרתי שאני מצטערת, סך הכול הבנתי שסדר היום שלי עומד להשתנות, זה לא אומר שלא הבנתי שאני צריכה להתגייס למשימה. ומייד, כדי להוכיח שלא רק במילים מדובר, הצעתי שאקח אותה לקולנוע. "מה לא הבנת?", הוא עמד לטרוף אותי, "הרגע הסברתי לך שהיא לא יוצאת מהבית, אז את מציעה לקחת אותה לקולנוע? כל כך אופייני לך". הוא קפץ את פיו, אולי כדי לא לשחרר עוד רעל, וחזר לטון פרקטי. "אל תנסי לחנך אותה. תישארי איתה בבית. תאכילי אותה, תראו טלוויזיה, שחקו שח. היא טובה בשח. דברי איתה על ניו יורק, היא חולמת לנסוע ללמוד שם יום אחד, כל החדר שלה מלא צילומים של ניו יורק, והיא קוראת הרבה. בקיצור, היא לא תעיק עלייך. ועוד משהו, אל תספרי לה את סיפורי המכון הפתולוגי. לילות לא ישנתי בגללם".
התרעות פיקוד העורף