הרומן הזה כל כך מהנה, שמיד נזכרים במושג הנוכרי גילטי פלז'ר. כאילו שאנו צריכים להרגיש אשמים מפני שנהנינו, או בגלל שנהנינו יותר מדי (המורה שבמרכז הרומן, אגב, מרשה להשתמש ב"בגלל ש...", ועל כך מיד). ואם נהנינו יותר מדי, זה בטח אומר שלא צרכנו הרגע תרבות "גבוהה" ולא קראנו ספרות "גדולה" או "חשובה". מילא שחלקנו מגיעים מתפוצה שבה הנאה היא מלכתחילה סוג של עבירה, ושלשיטתה אנחנו ניהנה כבר בקבר, ושיהודים באופן כללי נוטים להרגיש אשמים וזה חזק מהם ("זה שאת מרגישה אשמה, לא אומר שאת לא", מסבירה מישהי לחברתה ב"הטעויות"). וניחא שאנחנו חיים בימים חשוכים שבהם הכל יותר מייאש, מדכדך ואפילו מפחיד מאשר מהנה. או מצחיק, חלילה וחס, ולצחוק בכלל לא נעים כשמסביב יהום הסער וכל זה. אבל זהו, ש"הטעויות" של נעה ידלין הוא לפני הכל 320 עמודים של פאן צרוף, מתח בריא, הומור משחרר ולסיכום, אפס טעויות.
בעולם הרחב, למשל באנגליה, יש כותבים כמו ניק הורנבי ודיוויד ניקולס (שתרגומיו לעברית מופיעים באותו בית הוצאה לאור של ידלין), שעושים היטב באנגלית מה שידלין עושה נהדר בעברית: כותבים ספרים נגישים מאוד, קריאים מאוד, קולחים מאוד, מהנים מאוד, שאיש לא יחשוד בהם שהם משעממים או סתומים או בלתי צליחים, אבל יש שיחשדו בהם בטעות בחוסר עומק. באנגליה, הורנבי וניקולס זוכים לאהבת הקהל ולא פעם גם לחיבת המבקרים, אבל רוב הזמן אינם קוטפים פרסים ספרותיים מרכזיים ואפילו לא מועמדים להם.
ידלין היא אנומליה נדירה למדי גם בפרסטיטוציה הישראלית, אם להשתמש בכינוי שאברהם שלונסקי הדביק לתעשיית הפרסים בישראל, ספרותיים או אחרים. היא זכתה בפרס ספיר על ספרה "בעלת הבית" והייתה מועמדת לאותו פרס גם עבור "שטוקהולם" (הרשימה הקצרה) ו"הספר הלא נכון" (הרשימה הארוכה). כלומר, דווקא הרפובליקה הספרותית המקומית קפוצת הישבן (ואני אומר את זה באהבה כמובן), שמבכרת וממהרת לחבק סופרים ששמם אינו מתחרז עם הנאת קריאה, ידידותיות לקורא ועל אחת כמה וכמה לא הומור, מצאה מקום בליבה לפנק את ידלין, שבדומה להורנבי וניקולס, מצטיירת כאדם הנחמד והכי פחות נפוח שתוכלו לפגוש בטקסים כאלה.
ידלין מצטטת בספרה השביעי את חתן פרס נובל לספרות ש"י עגנון, ששאל רטורית: "כמה צריך אדם להתבזות, כדי לזכות בקצת כבוד". אפשר לנחש שידלין לא תזכה בעתיד הנראה לעין בפרס נובל לספרות, הן בשל מעמדה הבלתי פופולרי של ישראל בעולם, וגם מפני שספריה מהנים ומהנים מדי. כמעט אמרתי בידוריים. ולא שיש משהו רע בבידור משובח. פשוט למלך שוודיה פחות דחוף לצאת מהארמון בשביל להעניק את הפרס למחברי ספרים כאלה.
ההפסד כולו שלו. "יש לה קסם באמתחת. ושנהר גורפינקל תיכנס לה לתחת". כך בדיוק מדברת דפנה שמיר, הכלה הטרייה של פרס "המורה של ישראל" הנחשק. היא לא מורה פוצית ללשון, ואף על פי שתלמידיה מסתלבטים עליה, מחקים אותה, אומרים לה שהיא מתלבשת כמו שפחה ב"סיפורה של שפחה", הם גם מתפעלים מהעובדה ש"בשביל מורה ללשון יש לך פה ג'ורה"; היא אומרת "כוס אמכ" (לא לתלמידים), וגם אומרת "בגלל ש..." ו"למרות ש...", כי "אפילו שזה לא תקני, בנאדם צריך לדבר באופן טבעי ולא כמו איזה נודניק". הבנתם מה קורה פה, כן? ידלין ממאנת רוב הזמן להשתמש בשפה של סופרת "מכובדת". העברית שלה מלאת חיים ועסיס ולא מיופייפת, מסובכת או מלאכותית ומזיעה ממאמץ ומחשיבות עצמית, כמו זו של רבים מדי מעמיתיה. הדיאלוגים שלה כבר התנגנו לתפארת בפיהם של מיטב שחקנינו, מששון גבאי ועד תיקי דיין (בעיבוד הטלוויזיוני ל"שטוקהולם", למשל).
היא לא מרגרט אטווד מחברת "סיפורה של שפחה" (שלפעמים קשה לקריאה ולפעמים לא), אלא יותר נורם מקדונלד, הקומיקאי שכאן מגדיר אותו מעריץ כ"הבנאדם הכי מצחיק והכי חכם שנולד אי פעם בכדור הארץ". מקדונלד אמר פעם ש"כל עוד הקוביות האדומות באוויר, למהמר יש תקווה. ותקווה היא דבר נפלא להתמכר לו", סנטימנט שעשוי להתהדהד גם ב"הטעויות", שלא לדבר על האמירה שלו, שלפיה "הדבר היחיד שאדם מבוגר יכול לומר לאדם צעיר הוא שהחיים עוברים מהר, ממש מהר, ואם לא נזהרים זה נהיה מאוחר מדי. אבל האדם הצעיר כמובן לעולם לא יבין זאת". מקדונלד, אגב, מת בגיל 62. והספר של ידלין מדבר על אותה מהירות בלתי נתפסת ובלתי נסבלת שבה עוברים החיים, גם אם הגיבורה תוהה ספק ברצינות: "כלום יש גיל בחיים האלה, חוץ מגיל שבע־עשרה?".
דפנה שמיר מואשמת בכך שהרסה את החיים לפחות לתלמיד אחד או תלמידה אחת. היא יודעת שיש תלמידים שהרסו לעצמם יפה מאוד את החיים גם בלי עזרה ממנה, ובכל זאת טובעת באשמה וחרטה. בספרה של ידלין הקולנועי בדרכו יש הופעת אורח חמודה של קוונטין טרנטינו, ודמות בשם במבי, שהיא אולי גם רמבו, ותהייה כמו איך אפשר ללמד ילדים אמפתיה כשהם לומדים בבית הספר על שם רחבעם זאבי, "מאבות הפשיזם הישראלי".
המשטרה הישראלית עסוקה מדי ב"לעצור קפלניסטים", אחד מתלמידיה לשעבר מעלה מופע סטנד־אפ בשם "מרבה לאונן", ולקוחה בחנות ספרים מעדיפה את "בלשי הביוב 1" ו"בלשי הביוב 2" (בהנחת מועדון כמובן) על פני "דמעות של קינמון" שכתבה המוכרת ("על המסע שלי בחיים, על שאלות של נשיות, של גוף, של יחסים... זה מאוד־מאוד מדבר לנשים"). כלומר, נעה ידלין רואה אותנו גם כשאנחנו מקווים שהיא לא מסתכלת. דפנה בוחנת בזהירות את פניה במראה. "לא, היא לא נראית ככה. זה לא נכון. היא יודעת איך היא נראית. האם מראה יכולה לטעות? האם - כמו שלל הבגדים שטרם נקנו - היא בסך הכל מציעה הצעה, מציגה אפשרות?". התשובה פשוטה וברורה בהחלט: מראה יכולה לטעות. נעה ידלין לא.
התרעות פיקוד העורף