אטלס כתב על ילד שרוצה שיראו אותו, שיכירו בו, שידעו שיש "ילד אחד" בעולם והוא מיוחד. זהו צורך אנושי בסיסי, הצורך להרגיש שקיומך אינו שקוף, שהייחוד שלך אינו אבוד בתוך רעש החיים, שמה שאנחנו עושים נראה ומוערך. אבל במדינה שבה כולנו רצים בין מטלות, דאגות, מלחמות, פיגועים, בין קיום שמרגיש לעיתים כמו מרוץ הישרדות, מי בכלל עוצר לראות את הילד הזה? את הילדה הזאת? את האדם שמולו?
הספרות והשירה היו תמיד הלב הפועם של ההוויה הישראלית. הן עיצבו את השפה, את הדמיון ואת הרגש. הן היו המקום שבו יכולנו לחלום, להתגעגע, להתווכח, להתאהב. אבל בעידן שבו הכל צריך להיות יעיל, מהיר, ממחושב, מניב, רווחי, נדמה שהספרות הפכה למשהו מיותר. כזה שתלמידים אומרים עליו "זה יעזור לי בחיים בכלל?" זו שאלה שמלמדת יותר עלינו מאשר עליהם. כי אם אנחנו נחשוב רק על תועלת, רק על כסף, רק על מדדים, על מה יוצא לנו מזה, כחברה אנושית נאבד את עצמנו ונהפוך לא אחרים מהרובוטים שאנחנו מפתחים. נאבד את הרומנטיקה, את היופי, את ההוויה האנושית. נאבד את היכולת לחלום.
הספרות היא מרחב הנשימה האחרון במדינה שבה האזרחים טרודים עד כלות בהוויות הקיום. הספרות היא אולי המקום היחיד שמאפשר לנפש להתרחק לרגע מהלחץ והמפחד ולהפליג למחוזות הדמיון, להרגיש וליצור. הספרות היא העוגן האנושי שבלעדיו חברה טובעת במצולות השגרה. הגיע הזמן להחזיר את הספרות למרכז מדף החיים וליצור שינוי תודעתי. השינוי מתחיל בנו בכך שנשים לרגע את הטלפונים בצד וניקח במקום זה ספר ליד. להניח ספרים במקומות ציבוריים לעיון.
יש ערים רבות שבהן נבנו "תחנות ספר" ברחבי העיר בהם אנשים מניחים ספרים ולמעשה נהנים מספרייה פתוחה. להניח יותר ספרים בקופות חולים, לכל הגילאים בכמה שפות, כדי לסקרן. במקום להשתיק פעוטות עם הטלפון לתת להם ספר ילדים. זו הדרך להנגיש את הפשטות והיופי של המילים. להזכיר לעצמנו שהספרות היא לא מבחן, היא מראה בה נשקפות פניה של האומה. כי בסופו של דבר, הילד שאטלס כתב עליו, זה שרוצה שיראו אותו, הילד הזה הוא אנחנו, כולנו. וכשאנחנו מפסיקים לקרוא, מפסיקים לחלום, מפסיקים להרגיש, אנחנו מפסיקים לראות גם את עצמנו.
התרעות פיקוד העורף