בספריו הקודמים, למרות תנועתם במרחב הפיזי והנפשי נותרו לרוב הגיבורים תקועים בשטח הביניים שבין העולמות, תקיעות אשר הביטוי המיטבי שלה הוא כניסתו של אהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי" למקרר נטוש. הסתגרות המאפשרת לו לכאורה להמשיך ולעצור את תהליך הגדילה שלו, להתנתק מהמרחב המשפחתי הסדוק ומעולם המבוגרים האלים.
ב"מלים איפה אתן" הגיבורים נחלצים סוף סוף מהתקיעות הזו ומעזים לפרוץ למרחבים חדשים. ומבחינה זו "מלים איפה אתן" הוא ספרו האמיץ ביותר של גרוסמן.
אדגים זאת תחילה באמצעות השוואה בין שתי סצנות דומות עד מאוד מספרים שונים. האחת "ספר הדקדוק הפנימי": "ורואה את אבא דוחק את אמא אל קיר הסאלון, בפינה, מחבק ולוחץ אותה בכוח עצום ומטריד [...] נו די כבר תפסיק!" (40) והשנייה מ"מלים איפה אתן": "במסלול שבין המרפסת הקטנה לחדר שלי, בהפתעה גמורה – הפתעה גם לי – היה אבי מזנק עליה כמו טורף [...] והיא צעקה וצחקה לא, לא," (79).
בשני המקרים נחשף הבן להתנפלות האב על האם, במרחב הציבורי של הבית, שיש בה משהו מיני ואלים. במקרה הראשון מעשה זה כמו מסרס את הילד הנחשף, מעכב את רצונו להתפתח מינית ולצמוח לעולם המבוגרים האלים ומלא התשוקה, ב"מלים איפה אתן" יש למעשה להיחשפות זו השפעה מעכבת דומה על הנער, אך בהמשך הנער מצליח לפרוץ את הקיבעון שלתוכו הוא נכנס, להבדיל מאהרון קליינפלד מ"ספר הדקדוק הפנימי" הנותר תקוע, תרתי משמע.
ולא רק הבן נחלץ מהתקיעות. גם האב המתנפל ב"מלים איפה אתן" מצליח לעבור טרנספורמציה המחלצת אותו ממערבולת התשוקות המיניות הלא ברורות שלו, העומדות בבסיס התנהלותו החייתית.
סוגיית הזהות המינית והתקיעות המינית מאפיינת את יצירת גרוסמן כבר מחיתוליה, כבר בספרו הראשון ובסיפורו הראשון "רץ" הוא עוסק בה: "אלא שגופך הוא שצריך להיענות לאיזו קריאה רחוקה, שאינה מתפענחת, שממאנת לך, וכבר משכה אותך רוחמה על גופה, וגנחה בקול עבה, ותקעה את לשונה, קרירה היתה, בפיך וכבר ידעת בבהירות מתמיה את כל העתיד להתרחש, ובלי התרגשות או כאב נפרדת מדבר-מה שלא ידעת מהו." (32) אך רק בספר זה היא מתבהרת.
דוגמה נוספת לקפיצת הדרך שעושים גיבורי גרוסמן בספר הנוכחי ניתן לראות גם בסוגיית הגבול שבין הגוף לנפש. גוף ככלא פיזי התוחם באופן נוקשה את אמורפיות הנפש והנשמה, הוא תמה חוזרת ביצירות גרוסמן. בספר "בגוף אני מבינה" הוא כותב: "את יודעת מה אמרתי קודם ל...גוף? מה אמרת? [...] שאלתי אותו אם טוב לו אתי. היא לא מבינה והוא מסביר ודווקא ברצון: אני תמיד הייתי חושב את זה הפוך: אם לי טוב אתו, ופתאום שאמרת לשאול אותו אני כאילו ריחמתי עליו, שהוא צריך להיות שלי כאילו..." (222) וב"מלים איפה אתן": "הרגשתי בבית בגוף שלי. היום אני רק שוכר אותו. למלכי יש משפט יפה על הגוף האנושי: "האדריכל היה גאון אבל הקבלן רימה בחומרים.""
אלא שב"מלים איפה אתן" תפיסת הגוף ככלא, מקבלת תפנית מפתיעה כאשר גיבור הספר נכנס פיזית לכלא, ובכך הוא מתמודד עם סוגיית הכלא הפיזי והנפשי באופן הקיצוני ביותר, ואינו מבקש הקלה בעונש המאסר, אפילו לא של יום אחד. ודווקא אז גופו כמו משתחרר מהכלא הפנימי.
וארחיב עוד בסוגיית הכלא: אחד השיאים ב"ספר הדקדוק הפנימי" הוא הרגע בו משה קליינפלד, אביו של גיבור הספר נרתם לשיפוץ דירת השכנה עדנה בלום. מה שמתחיל כניסיון ממוקד להרחיב או לשנות את מרחב הסלון הופך למסע הריסה טוטלי שבו הם ממוטטים כמעט את כל קירות הבית ומותירים את הדירה פרוצה. מלאכה זו משמשת כרקע לערעור היחסים במשפחה, אך גם לרצון של בעלת הבית להיחלץ מכלא ארבע הקירות של הבית. "רק כשהחל מעשה ההרס למדה עד כמה העתיקה לתוכה את הבית הזה בשלוש-עשרה שנים שהתגוררה בו: הייתה עדנה של חדר-השינה ועדנה של חדר-האורחים, ועדנה של המטבח." (141) ב"מלים איפה אתן" מתרחש מהלך הפוך. הגיבור נכנס לכלא, ומבקש שלא לצאת ממנו, ודווקא שם מצליח למצוא אהבה ולממש את הפנטזיה והתשוקה שלו, שם הוא מרגיש בבית: "אני מדבר על בית", אומר אבא שלי בשקט מפתיע, "על המשמעות החדשה שיש בעיני לחדר שלי."" (161).
ואל דוגמאות אלה מצטרפים בספר זה קווי גבול נוספים, אשר לאורכם הילכו הגיבורים בספרים קודמים ואילו עתה הם מעזים לחצות אותם סוף סוף: קו הגבול בין צמיחה והתפתחות לבין הקפאת המצב, קו הגבול בין הפחדים והשיגעונות לבין השאיפה להיות נורמלי, קו הגבול בין המשיכה המינית למין האחר, למשיכה המינית לבן המין שלהם.
אפילו התשוקה המובלעת לגילוי עריות, שהופיעה גם בספרים קודמים, מקבלת סוג של ביטוי ממשי וחציית הגבול בספר זה: הבן והאב מדגדגים יחדיו את האם, דגדוג ארוטי, וכשאצבעות הבן והאב מתלכדות תוך כדי הדגדוג, נדלק גם בין השניים ניצוץ ארוטי, המרחיב את סוגיית גילוי העריות גם לטריטוריה ההומוסקסואלית. מפגש הגורם למבוכה ושתיקה של השניים: "ויום אחד דיגדגנו יחד, אבי ואני, את אמי מתחת לשמיכות, וכשאצבעות הידיים של אבי נגעו בשלי. נלפתו בשלי. לא הרפו. משכתי חזק, לא הרפו. חשבתי, מה זה, מה קורה פה, אני משתולל או משתולל? הוא חושב שאני הוא היא? הוא מכין אותי לחיים או שדעתו נטרפת?" (84)
זהו רגע מכריע בספר, הבן חסר זהות משלו מבקש לייצר לעצמו זהות וזכות קיום באמצעות הידמות לאביו. ובכך גם מעמיק הקשר לאביו: "שדווקא אני רכיכה עם תעודות – בהיותי סתגלן-על (כלומר חסר חוליות ונטול אופי), ועל אף כל מה שעשה לי ומה שעוללנו זה לזה – דווקא אני עדיין האדם היחיד שעליו הוא באמת יכול להישען?" (172).
תחילה הוא עושה זאת כאשר הוא מתלווה לאביו, המשדל אנשים תמימים להשקיע באופציות לרכישת קפה והופך לשותף אקטיבי מלא למעשי הנכלוליות של האב. בהמשך הוא מאזין מדי ערב לאביו השוכב עם אמו וחווה זיקפה מינית, ובאחד משיאי הספר מצטרף לאביו במלאכת הדגדוגים של האם, שיש בה גם יסוד אדיפלי-ארוטי, כמצוטט לעיל, ובכך הוא כמו מגיע לשיא תהליך ההזדהות עם האב.
כך גם ניטעת בבן חסר הזהות וחסר הנטייה המינית, לפתע זהות. התשוקה והמשיכה לבני מינו. נטייה שנרמזת כבר בפתיחת הספר עת חבריו לכיתה של הילד, קושרים אותו לשלד מצהיב בשם אלכסנדר בחדר טבע. המגע הצמוד והמתמשך עם השלד, הוא לא רק מגע עם המוות, אלא גם מגע עם גבר, שישפיע לעתיד לבוא על הבן. וכאמור גם על האב.
כאמור, בספר זה, גיבוריו של גרוסמן נחלצים מהתיאוריה וקופצים אל המעשה. וכך הבן מממש את הפנטזיה התיאורטית ומקיים יחסים הומוסקסואליים עם המורה לנגינה, גם אם הוא משלם על כך מחיר.
כשאביו מגלה את בנו מתנה אהבים במקלט הוא חובט בו. באותו רגע של גילוי, תרתי משמע, מבקש האב לרצוח את בנו, עם רמיזה לפרשת העקדה: "שוב ושוב אבי קורא בשמי [...] ובכל פעם אני חושב "הנני"." (147) ואלמלא התערבות האם אפשר שכך היה קורה.
האם האב נוהג כך משום שהבן מעז לעשות מה שאביו רוצה ונמנע לעשות, האם בשל מפגש האצבעות בין האב לבן אשר הצית בשניהם את תשוקת ההומוסקסואליות? על כל פנים, מרגע זה הבן כמו מוחק מעליו את תשוקותיו המיניות, ואולי גם את זהותו הקיומית בכלל. וגם כאן יש הידמות לאב השב ואומר לבנו: "לא הייתי". הכרזה מתנצלת זו נתפסת כרצונו של האב, הנכנס לשנים ארוכות לכלא, לגונן על הבן. לחסוך ממנו את ייסורי הגעגוע, שכן אם האב מעולם לא היה קיים, אין למי להתגעגע.
בהמשך, האב, אולי בעקבות הבן (הקולט מבלי משים שזו נטיית אביו, ברגע התלכדות אצבעותיהם כשהם מדגדגים יחדיו את האם) מממש גם הוא את פנטזיית ההומוסקסואליות שלו, אם כי אפשר כי האב הלך בעקבות הבן ושכב עם האסיר בתא, כחלק מרצונו לפייס את הבן.
אין לדעת מה קדם למה במהלך לולאתי זה, אך ניתן לשער כי האב, למרות ששכב מדי ערב עם אשתו, באופן חייתי ואוטומטי, חש כי לא באמת חי את החיים, ורק כשהוא מפתח קשר מיני ואולי גם רומנטי עם שותפו לתא בכלא הוא מרגיש כאילו חי באמת. ומשזה קורה, נפתחת האופציה למהלך המסיים של הספר: הבקשה של האב הגוסס למות במיטתו ולא במרפאת הכלא וכי הבן יצטרף אליו לכלא לימיו האחרונים.
גם הדיון המתמשך של גרוסמן בסוגיית כוחן של המילים, מקבל בספר זה תפנית מרשימה. גרוסמן שב ודש ביצירותיו חוסר יכולתן של המילים לשקף את נהרות המחשבה ותהומות הנפש, בפער בין עוצמת המציאות ליכולת להציג אותה, ודאי בחוסר יכולתן להשפיע עליה. כך ניתן להבין מהכתוב בספר "נופל מחוץ לזמן": "אני מכיר בכך/שבמלים/האלה יש/אמת. הוא מת, [...] לחשוב/שאני - /שאפשר - / שמצאתי/לזה מלים." (186)
הספר "מלים איפה אתן" שב ועוסק לכאורה במוגבלות המילים, כפי שניתן להבין כבר משם הספר. למילים יש נכות אימננטית, גורס גרוסמן, וגם אם נמצאות המילים המדויקות הן אינן מצליחות להשפיע על המציאות.
בספרו החדש, המילים הן גלגל השיניים המרכזי המניע את עלילת הספר, וגם זה שהופך אותה על פניה בהמשך. האב הוא להטוטן מילולי המצליח באמצעותן להוליך שולל לקוחות רבים. גם הבן מלהטט במילים והופך לשותף אקטיבי למלאכת הרמייה והנוכלות של האב העומדת בלב העלילה.
ואם לא די בכך, בהמשך הספר, טקסטים ספרותיים מצליחים לשנות את המציאות: גיבור הספר החולק תא בכלא עם אסיר שתקן מחליט לנסות לדובבו באמצעות קריאה בקול רם של פרקי ספרים. והנה קריאה זו, מצליחה לקטוע את השתיקה ההולכת והנמשכת של האסיר. יתרה מזו, אותו סיפור אהבים של עגנון שבחר לקרוא גיבור הספר לשכנו לתא, סיפור המתאר גבר שנבצר ממנו לממש את אהבתו האמיתית ונישא לאחרת, מסייע ליוסף חיים אשכנזי, גיבור ספרו של גרוסמן, כן לממש את אהבתו/תשוקתו לאסיר השתקן. והנה כאן המילים הספרותיות כן משפיעות על המציאות. ושני מהלכים אלו מחזירים אותנו גם כן באופן לולאתי לקשר בין האב לבן בספר.
ועוד בעניין נוכחות הספרות בספר החדש של גרוסמן. בנוסף ל"על כפות המנעול" של עגנון, מוזכר גם "מוות בוונציה" של תומאס מאן, (סופר אותו בחר גרוסמן כאחד האהובים עליו) שעלילתו מתכתבת עם חלק מעלילת ספרו של גרוסמן, שיר של אברהם חלפי, ציטטה מביאליק, פרוסט, מחווה מילולית לחנוך לוין וגם מחווה מרומזת לא.ב. יהושע.
ריבוי הציטטות, הגם שהופיעו כאלה גם בספריו הקודמים (שיר של רילקה, מופיע כאן, אך גם ביצירה קודמת), מעלה תחושה כי הספר החדש של גרוסמן הוא ספר מסכם. סיכום ביניים, יש לקוות.
ולעניין מרכזי אחר בספר: הקיום הפיזי והמטאפיזי של גיבורי הספר. שלושת גיבורי הספר עסוקים בכך: הבן מכריז: "ורציתי רק לא להיות, ולא להיות לא יכולתי" (121) האם הפונה לשופט ושואלת: "כבודו, אולי אתה יודע במקרה איך קוראים לחיים האלה שאני חשבתי שחייתי? ותגיד לחי גם, מלה של שופט, אני בכל חייתי?" (61-62). האב השב ומכריז "לא הייתי" שואל את השופטת: "החיים שחייתי כאן, לפעמים בכל קצפם, לפעמים בחדלונם. בקיצור: החיים שלי, כבודך, אבל האם הם באמת שלי?" (150)
שופטי בית המשפט העוסקים בשאלת חירות האדם, מקבלים הרחבה לתפקידם ומתבקשים לדון בשאלת הקיום באשר היא.
זהו מהלך הרחבה למתרחש ב"סוס אחד נכנס לבר", שם הסטנדאפיסט דובלה ג'י, מבקש את האישור לתכלית קיומו הסטנדאפיסטי מחברו השופט בדימוס אבישי לזר: "אני מבין שאתה רוצה שאבוא להופעה שלך.
כן.
אבל בשביל מה? מה אתה צריך אותי שם? [...] שתראה אותי טוב-טוב, ואחרי זה שתגיד לי
להגיד מה?
מה ראית." (32-33)
מדוע חשוב לגיבור הספר "מלים איפה אתן" כי יתקיים הדיון המשפטי בעניין בקשתו למות בכלא ולא במרפאת הכלא יבוא לדיון משפטי?
המניע הגלוי הוא רצונו כי בנו, איתו היה בנתק לאורך שנים, ישוב ויפגוש אותו ביחידות בטרם ימות.
אך ישנו גם מניע סמוי: הדיון המשפטי יעסוק בעקיפין בשאלת מהותו ותכלית קיומו הכללי של יוסף חיים אשכנזי, החפץ למות בביתו ועל מיטתו, במקום בו גילה את האהבה והתשוקה אשר גרמו לו לחוש חי.
אשתו של יוסף חיים, מזהה את הגלות הנפשית של בעלה כבר בשלב מוקדם: "אפילו רגע אחד הוא לא אהב אתי באמת", נאנחת אמי, באיזו בדידות הוא חי הבנאדם הזה." (23).
הדיון בשאלה מהו בית איננו רק בין כלא החיים ההומוסקסואליים, הנאלצים לחיות חיי הטרו, אלא גם לשאלת הקשר בין גוף לנפש, האם נפש מרגישה בבית בגוף והאם הגוף מרגיש בבית בנפש, וכבר דנתי בהיבט אחר של סוגיה זו, לעיל.
הבן מגיע בסופו של דבר לכלא כדי להיפרד מאביו, ובכך הוא כמו מעז סוף סוף להתעמת אתו. דבר אשר לא הצליח לעשות קודם לכן. וזהי שוב קפיצה מעשית קדימה של הבן, אשר בתחילת הספר הבטיח לעצמו כי כשיגיע לגובה של אביו יתעמת פיזית עם אביו, אם יידרש לכך, אך לא עושה זאת: "פעם נשבעתי שביום שאהיה יותר גבוה ממנו לא ארשה לו להרביץ לי עוד. והיום ההוא הגיע, ואני עמדתי מולו ונתתי לו להרביץ לי." (146) הבטחה לא ממומשת שכזו, הקשורה בשוויון פיזי בין האב לבן אנו פוגשים גם אצל גיבורי גרוסמן אחרים קודמים גם הם בני 15 וקצת, למשל בספר "בגוף אני מבינה": "לראשונה מאז נפגשו היא רואה את גבו החום, הקטיפתי, הקרוע לאורך ולרוחב ברצועות ארוכות של ורדות מזורה שהגלידה: רק שעברתי אותו בגובה הוא הפסיק." (218).
עם הגיעו לכלא נחשף הבן אט אט להתנסות ההומוסקסואלית המינית והרגשית של האב. תחילה באמצעות מה שמספר האב לשופטת במהלך הדיון המשפטי על הסיבות לרצונו למות בכלא ולא במרפאה. (שם השופטת יעל קיני, מרמז כמובן ליעל אשת חבר הקיני התנ"כית, ומחבר אותנו לקשר שבין מין אלימות ומוות). סיפורו נתמך ביצירות ספרותיות רלוונטיות, דוגמת "מוות בוונציה", המתכתבת עם המתרחש בספרו של גרוסמן. שימוש זה ביצירה ספרותית חיצונית, מתווך את הסוד הגדול לבן באופן רך יותר, אך גם מותיר מקום של ספק, פתח מילוט.
המהלך החותם של התוודות האב נעשה באמצעות ספק תמונה ספק ציור שבה נראים האב ושותפו לתא עירומים כשהם בפוזיציה שאינה מותירה מקום רב לפרשנות, אולי בעצם כן, שכן לא ברור אם אכן מדובר בתמונה או שמא ציור. כשהבן מוצא את התמונה/ציור הוא מחד מבקש אולי להיאחז בספק, מאידך הוא מבין כנראה כי התעקשותו של אביו הגוסס להביא את בנו לכלא, היא לא רק כדי שהדבר האחרון שיראה האב לפני מותו זה את עיני הבן, אלא גם מתן לגיטימציה לבן, אשר בינתיים מנהל חיי שותפות מסוימים עם אשה בשם מלכי (מיכל?) ולה שני ילדים. בן אשר מחק את תשוקתו וזהותו המינית, בעקבות המכות שספג מאביו בזמנו.
הגעת הבן למפגש עם אביו בכלא נועדה אם כן לאפשר לבן לחזור מהגלות. "גולה לא רק מאהבתו המופלאה החד-פעמית של אבי, אלא מהאהבה עצמה." (121).
מה שחושף האב בפני הבן משיב לו לא רק את אהבת הבן, אלא גם מעניק לגיטימציה לבן לשוב ולחיות את חייו ותשוקותיו הראשוניות. לשוב ולהיות.
תיאור מהלך הפרידה של הבן מאביו הוא רגיש ומרגש: "הוא מעורר תחושה של אבקה שפרפר משאיר" (145). ולא יכולתי שלא לחשוב כי במהלך כתיבת הספר נפרד גרוסמן מאביו בו טיפל במסירות לאורך שנים.
ועוד עניין ביוגרפי קטן. בספר מוזכר סוג של מחלה המאפיינת את בני משפחת הדובר. ועניין זה מחבר אותי לפסקה האחרונה שלי ברשימה. "הכתיבה היא לא רק קלה, והיא באמת מן פירוק הנפש וחיבור מחדש בכל מיני צורות משונות," אמר בזמנו דויד גרוסמן.
עניין הפירוק וההרכבה הוא תשתית ספרותית מרכזית ביצירת גרוסמן, לא רק של הנפש. ברוב הספרים הוא בונה קונסטרוקציות ספרותיות-הנדסיות, משוללות יציבות ובטוחות המתעמתות עם הדמיון, ההומור, הפחדים והשיגעון חסרי התבנית. המתח שבין המבנה היציב והקבוע לאמורפיות ולכאוס, מייצר מאבק מרתק המוסיף רובד עוצמתי נוסף ליצירה.
בספרו החדש נעדרת עד מאוד הקונסטרוקציה הספרותית-הנדסית המשוכללת והאיתנה. ישנם אמנם שני צירים שלאורכם נשזרת עלילת הרומן (רומן ולא נובלה, יש כאן דחיסות עצומה לצד היפערויות עצומות המספיקות גם לסדרת ספרים), אך אלו צירים בסיסיים מאוד. האחד: רצף הדיונים בבית-המשפט, בהם נוכחים הנאשם יוסף חיים אשכנזי, אב המשפחה, והאם והבן הבאים לתמוך בו. והשני: הדיון בבקשת הנאשם למות במיטתו, ולא במרפאת הכלא. אך המסע לאורך הצירים הללו מפוזר מאוד: קפיצות בזמן בין הווה ותקופות שונות בעבר, תנועה בין מציאות למשאלת לב, לדמיון, הרהורים העולים תוך כדי תיאור התרחשות, משפטים עם התחלה ללא סוף ועוד.
אם בכל ספריו גרוסמן מפרק ומרכיב בדרך אחרת, הרי כאן הוא מפרק ולא מרכיב. זהו מהלך אמיץ ויוצא דופן ששב ומרמז אולי על בגידת הגוף ובלייתו, כפי שנרמז בהומור בספר: "אחרי כמה רגעים שבהם לא קורה דבר חוץ מתהליכי בליה טבעיים" (142), או אולי על התחלות חדשות.
התרעות פיקוד העורף