כשקראו לו, יובלי הלך. הוא ילד טוב". "מישהו צריך". זה מה שהוא אמר כשנפרדנו בדלת.
כפתור המכנסיים שלו היה תלוי ברפרוף, שמתי לב. התחבקנו. חיבקתי את הילד שלי ולרגע בהיתי בטראסה שנרי התחיל לבנות בפינת הבוסתן, מאחורי החיבוק. ופתאום, משום מקום, עברה לי בראש תמונה מבהילה, שהילד שלי מתיישב על שידת הנעליים בכניסה לבית. מניח את הרובה והתיק. מתכופף, חולץ נעליים. מתרומם קצת. מוריד מכנסיים. הכפתור נתלש ונופל לרצפה.
"יאללה, זריז, אמא. תקתקי את התיקון הזה". הוא מרים את הכפתור ונותן לי, מוציא את הנייד מהכיס. והנה אני רואה את הילד שלי, יושב בבית, בנחת, בתחתונים, בגרביים. מקרב אליו את המאפרה והקופסא והמצית של נרי, מדליק לו סיגריה.
ואני - פתאום אני מניחה את המכנסיים והכפתור על השולחן במרפסת, הולכת מאחורי הבית, לוקחת אבן אחת גדולה וכבדה וחדה מהערמה שנרי הביא מהגליל. סוחבת אותה מאחורי הגב. הוא מעשן ורואה איזה סרטון בטיקטוק, מחכה למכנסיים המתוקנים. ואני זורקת את האבן על הברך שלו. בכל הכוח שיש לי אני זורקת אותה.
הוא שאל אם הכנסתי לו לתיק את הקופסא עם העוגיות שהכנתי. פקחתי עיניים. אבל התמונה המבעיתה הזו נשארה מול עיניי גם כשהן היו פקוחות. יובלי חיבק אותי עוד יותר. מעך את הלחי שלי ברצועה של הנשק, הכתיף את הקיטבג - ויצא לבסיס.
אני מכניסה את העוגה לתנור ונכנסת לרגע לסטודיו. אני מסתבכת שם עם הציור לחולצת סוף מסלול שהם שלחו לי מהבסיס. בכל שנה הם פונים אליי מהיחידה, שאצייר להם ציור שיתאים למשפט. השבוע קיבלתי עוד אחד לצייר: "אל תגיד אני הולך למות. תגיד אני מת ללכת". כתבתי אותו על פתק.
הוא נעוץ על לוח השעם כבר כמה ימים, מעל לשולחן. אני מחזיקה את העיפרון ביד ושום רעיון לא מגיע. המפקד התקשר אליי כבר פעמיים. גם נרי נכנס לסטודיו לפני שיצא מהבית, אמר שזה כבר ממש לא נעים. "נו, מה קורה עם הציור, נושי. שבוע הבא הטקס. כבר חייבים להדפיס". "אני לא יכולה לעשות את זה", אמרתי לו, "מצטערת. תגיד להם שיחליפו את המשפט. איזה ציור אפשר לצייר למשפט כזה? נו באמת!".
"תציירי איזה אריה שואג עוד פעם, אני יודע?", הוא די כעס. "אני לא רוצה יותר לצייר ציורים כאלה, נושי", אמרתי לו. במבצע הקודם ביקשו ממני מהמועצה לעצב מדבקה לזכר אחד הנופלים, בן מחזור של יובלי. כזו שמדביקים על מכוניות ובתחנות הרכבת. הם ביקשו אריה שואג - כמו הפסל בתל חי, ודגל ישראל ותמונה של הבחור. ילד יפה. מחייך חיוך שמח. עם כאלה עיניים - גדולות וכחולות.
"טוב לחיות בעד ארצנו". זה הציטוט שהמשפחה בחרה. ביקשו שהמעצבת תבחר פונט יפה ועדין. כתבתי למזכירה שתמסור למי שצריך במועצה שזה לא נראה לי מתאים, האריה השואג מתל חי, שאני חושבת שהילד כתב "טוב לחיות בעד ארצנו" איפה שהוא ברשת, בפייסבוק, באינסטגרם, לא "טוב למות". אבל הם לא חזרו אליי. בסוף עשיתי אריה שואג ודגל. בחרתי פונט יפה ועדין. עשיתי כל מה שביקשו.
"טוב, אז אני אדבר עם המפקד", אמרתי לנרי. "עזבי", הוא יצא מהסטודיו וטרק את הדלת. "אל תדברי עם אף אחד. יותר טוב. נשלם לאיזו מעצבת ודי".
נרי מכין לחם. זה עושה לו טוב, ללוש בצק, הוא אומר. בכל יום כמעט הוא מביא למאיה ורוני כיכר לחם חמה. טוב שהיא כאן במושב, לידנו. הבטן שלה גדולה ועגולה ויפה. היא כבר קרובה ללידה. הם התמקמו השבוע בבית של אמא, היא ורוני. הקרוון שבו גרו בדיונה כבר לא יספיק להם כשיבוא התינוק.
נרי מסדר להם כל מיני דברים בבית לקראת הלידה. עכשיו הוא משפץ את שידת ההחתלה שעמדה הרבה שנים במחסן. צובע את חדר הנעורים שלי בתכלת של תינוקות.
"ככה זה". אני שומעת את אמא. "ביד אחת את מחזיקה את הראש, שיישאר בחתיכה אחת. ביד השנייה את מנענעת את העגלה, שיירדם התינוק".
התריסים שם שוב פתוחים. יש אור בחלונות לעת ערב. הממטרות חוזרות להסתובב. הדשא שוב מוריק. נרי בא עם הגרין משין וקוצר להם אותו מדי פעם.
חמודים. הם זרעו בערוגות עגבניות וקישואים. הִדלו כמה שורות של מלפפונים, מתחו להם חוטים חדשים, כמו שאמא לימדה את מאיה כשהייתה קטנה.
ואני? גם אני הולכת לשם לפעמים. יושבת לי קצת בנדנדה החורקת. זה מזיז אותי מהחדשות, עוזר לי לעצור את המחשבות השחורות. אמא מזמן איננה. אבל אני שומעת אותה מסתובבת בין הערוגות, עוקרת יבלית.
"אין מה לעשות, אודינ'קה. אנחנו נאהב אותם ונשיר להם שירי ערש ונשתול איתם מלפפונים ופרחים וצמחי תבלין טובים. וגם הם יגדלו להיות גברים וירוצו אל האש כמו יתושים טיפשים. הם מתמכרים למלחמות כמו לסמים. ככה זה".
אני עוד שומעת לפעמים בראש את השיעולים והצחוק והרכילויות בבית של אמא. את ה"נו - אודינ'קה... אז מה את מציירת?" של שושנה, את ה"איפה נרי? אני צריך אותו", של מאיר, השכן מימין.
הוותיקים של המושב. עכשיו הם בבתים שלהם, שומעים רדיו, רואים חדשות. כל היום הטלוויזיות מהדהדות כאן בין החצרות. עוד שם הותר לפרסום. עוד מנהרה הופצצה בעזה, עוד בניין, עוד רחוב, עוד שכונה. הבוקר שמעתי את אחד המילואימניקים מההנדסה מדבר ברדיו. מהנדס בניין. אישה וחמישה ילדים יש לו בבית. הוא דיבר בקול יציב, מונוטוני. סיפר איך הוא מאתר את נקודות החולשה בבניין כשמכינים אותו להקרסה. זה חוסך להם חומר נפץ.
אמא לא הייתה משאירה את הטלוויזיה דולקת כל היום אם היא הייתה כאן. הייתי מוצאת אותה בגינה, עובדת. נחה. עולה ויורדת בנדנדה החורקת. מגרשת זבובים. מנפנפת בעיתון.
פרפר מרחף בין הוורדים בגינה שלה. המיינות חזרו אל הגוזלים בקן שלהן על עץ הפקאן. פעם קיננו בו דרורים עם ארבעה גוזלים. המיינות כבשו את הקן, הפילו ממנו את הגוזלים וגירשו את הדרורים. בכל שנה הן חוזרות הנה ומקננות, מטילות ביצים כחלחלות. עד שתגיע ציפור אחרת, יותר חזקה.
"דרוויניזם" - אמא הייתה אומרת. "אין מה לעשות, אודינ'קה. ככה זה העולם".
גם דודי התקשר מאמריקה ערב קודם. שאל על יובלי.
"מזכיר את שנות השישים בארצות הברית", הוא אמר, "חיילים חזרו הלומים מווייטנאם, בחורים הלומים הסתובבו בכל מקום. אף אחד לא ידע איך לאכול אותם, אודי. תראי את 'פורסט גאמפ' עוד פעם. תראי את 'השיבה הביתה'. דווקא סרטים עם סוף טוב".
ובלילות אני יושבת במרפסת, מקשיבה לים. שותה עוד כוס ערק. הגלים מהדהדים יותר חזק בלילות החמים, שמתי לב. מסתכלת בנייד שוב. אולי יובלי יצא וישלח הודעה. אני אמורה להיות רגילה לזה כבר. הרי כבר למדתי איך לא לחשוב עליהם כשהם בצבא. לא לנסות לנחש איפה הוא ישן ומה בדיוק הוא עושה. אבל הנה. אני כמו אחת שלא היה לה אף פעם בן חייל. בעל חייל. אח חייל. מחכה לשמש שתזרח ושיובלי יופיע בדלת. ושתמיד תהיה עוגת שיש או תפוחים או בראוניז, כבר מוכנה בתנור.
אמרתי ליובלי לא לחזור הביתה מדרום אמריקה. שיישאר לו שם בין המפלים והקופים ודובי הנמלים בג'ונגלים של ברזיל, רחוק מכאן, בצד השני של העולם, איפה שאין מלחמות.
אבל הוא חזר והמלחמה קימטה לו את החלומות. שנה שלמה לפני שנסע הוא עבד בשיפוצים עם נרי וחסך לטיול. נחת בברזיל, קנה רכב ישן מאיזה סוחר, עשה ממנו בית על גלגלים, בנה בו מיטה והתקין כיור קטן ותנור אפייה ושירותים כימיים ומקלחון וארונית מעץ, וככה הוא נסע עם הבית שלו ממקום למקום, הוא והכלבה שלקח לו ("איזה קונספט! הא, אמא?") ועכשיו: "אלוהים צוחק! הא, אמא?".
דווקא בשבעה באוקטובר הוא היה במקום עם קליטה. תפסו אותו בטלפון. סיפרו לו שכולם כבר ירדו לעוטף. שכן, זה אמיתי מה שהוא רואה בסרטונים. הוא לא חשב יותר מדי. עזב את הוואן ואת הכלבה עם איזו ברזילאית שעדיין מחכה לו. הגיע מהג'ונגלים ישר אל החברים מהיחידה - עם הקיטבג המעופש שהוציא, כמו שהוא, מהבוידעם. עם קוקו מגולגל ועגיל בצד האף ועוד כמה תלויים מהאוזניים וקעקוע של ציפור שיר על העורף, ככה הוא הלך להילחם, הילד שלי. מאז הוא חייל עם קוקו. נכנס ויוצא. עוד סבב ועוד סבב.
"לא יודע של מי זה, אמא. מצאתי את זה זרוק - בתוך מנהרה".
התרעות פיקוד העורף