"כולם מדברים אליי / אני לא שומע מילה אחת שהם אומרים / רק את ההדים בראשי / אנשים נועצים מבטים, נעצרים / אני לא רואה את פניהם / רק את הצללים בעיניהם (...) אני מפליג על רוח הקיץ / מדלג כמו אבן על פני האוקיינוס". נילסון סיפר שכמו ג'ו באק, גיבור הספר והסרט, גם הוא ציפה לתהילה והצלחה שיתאמו ליכולותיו, וכשאלו לא הגיעו במידה ובאופן שחלם, פרש מהמקצוע ושקע באלמוניות עגמומית אך מנחמת.
השיר מדבר על תנועה מתמדת, אולי בריחה, ובספר מוסבר כי נפשו של באק הייתה ל"נוודת מושבעת, כמעט תמיד נעה ונדה בין זירות ומצבים שספק אם טמון בהם עתיד ראוי לשמו". הרליהי מוסיף ומפרט: "אנשים, גברים ונשים כאחד, שהיו כה להוטים להשתמש בגופו המפואר כחפצם, מעולם לא שמו לב שחי בתוך הגוף הזה ג'ו באק. הוא אכן עורר רושם של נפקד, גם כאשר נוכחותו ניכרה בבירור.
הרליהי מרחיב את קשת הקורבנות בנרטיב הזה, כשגבר מבוגר (אם כי פחות מבוגר מאמו בת ה־94 שאליה הוא קשור בעבותות מסוכנים) אומר לג'ו: "אתם, הצעירים, אין לכם מושג מה אתם מעוללים. אתם, יש לכם את ה... את היופי המייסר הזה (...) ועכשיו אתה עושה את זה, את התנועה המגונה הזאת, והשילוב ביניהן, בין תמימות לתועבה - יש בזה משהו כל כך מכאיב, כל כך יפה. אני לא בטוח שאני יכול לשאת את זה". עולם של כאב רב־כיווני, שבו היופי מכאיב הן למחזיקים בו והן לצופים בו.
בספר שמשובצים בו שלטים כמו "השעה מאוחרת יותר משנדמה לך" ופתשגנים של קנאים דתיים (שקנאתם רק החריפה מאז) בנוסח "אתה בבניין בוער וישו הוא הכבאי היחיד", הגאולה היחידה שאפשרית, אולי, היא אכן דרך הביבים של ניו יורק. ג'ו בא לכבוש את העולם בכלל ואת ניו יורק בפרט, כשהוא מצויד ביופיו ובמזוודה מעור סוס שחור־לבן, שהיא דמות בפני עצמה. ניו יורק, על "הולכי הבטל" הבלתי נמנעים שבה, העריריים, הרעבים, הנוכלים והמטורפים, מעולם לא תוארה בכזו חריפות כמצב נפשי יותר מאשר עיר, הרבה לפני שכולם עשו זאת.
כפי שמספרת עינהר באחרית הדבר, "הרליהי, שסבל כל חייו מדיכאון בא והולך, נטל את נפשו ב־1993 בלוס אנג'לס והוא בן שישים ושש". "קאובוי של חצות" היה הרומן השני שלו, אחרי "הכל נופל" ולפני "עונת המכשפה", שהיה השלישי והאחרון. אפשר רק לשאת תפילה שעינהר תתרגם את שניהם לעברית בבוא יום; הוא היה מבקר קשוח של כתיבתו וסבל ממלאכת הכתיבה ושאף "להיגאל לנצח מזוועות כתיבת הסיפורת", ועד התאבדותו שלח את ידו גם בכתיבת מחזות, ובהם אחד בעל השם המסקרן "מספיק, אתה הורג אותי", וגם עבד כשחקן פה ושם.
הוא הקדים את זמנו ביותר ממובן אחד. ייתכן שניבא אפילו את הנטייה המבעיתה של בני הדור הנוכחי להתעלם מקיומם של סימני פיסוק, למשל במברק שג'ו מקבל אחרי שסבתו "התפצחה לחתיכות" (בגיל 66, למרבה האימה הנבואית) כשרכבה על סוס כדי להרשים גבר, בזו הלשון: "ג'ו היקר סבתך האהובה נהרגה מנפילה מסוס שאלוהים יברך אותך תנחומים עמוקים הלוויה ביום שישי מרליטה ברונסון".
הוא מהדהד חלקים משיר הנושא והמוטו של המחזמר האנטי־מלחמתי "שיער", שעלה כשנתיים אחרי צאת הספר, עם משפט של ג'ו הג'יגולו־צעצוע־דה־לה־שמאטע, שבין היתר שוכב עם גברת כבת 50 פלוס שטוענת שהיא בת 31 ויוצא שהוא משלם לה במקום שהיא תשלם לו (הספר עצוב נורא ומצחיק מאוד אגב, באותה נשימה): "יש לי תחת ויש לי מרפקים וזה פחות או יותר כל מה שאני צריך".
התרעות פיקוד העורף