על שמנמנות: האמת מתחת לשכבות

מלחמת חרבות ברזל בשיאה. הכול מתוח. גם ככה זה יום הולדת של מספר לא עגול, אז כביכול אין מה לצהול. אבל אני תמיד אנרגטית וצוהלת, וגם ממש בא לי צומי. טוב, תמיד בא לי צומי, זה לא חדש, אבל אני מעדיפה לא לבקש אותו אלא פשוט לקבל, ויום הולדת הוא הזדמנות בדיוק לזה.

אני מחליטה לעשות מפגשים אינטימיים עם נשים אהובות: חברות חדשות, חברות של שנים, מפגשים עמוקים ומהנים כמו שאני אוהבת.

רותם היא חברה שלי עוד מהלימודים ברופין, אנחנו יכולות לא להיפגש ים זמן, וכל מפגש הוא אותנטי ומרגש כאילו נפגשנו אתמול. היא הזמינה אותי להצגה בבית ליסין ולפניה לסיור בשוק הפשפשים ביום שישי. בארוחת הבוקר היא דיברה איתי על הנושא הכאוב עתיק היומין שלי - השמנמנוּת.

אני כמובן יודעת שאמא של רותם עברה את הניתוח פעמיים, וכך גם אח שלה, כולל ניתוחים פלסטיים ששיפרו את הנראות שלהם. אמא שלה חזרה להיות שמנמנה, ואחיה דווקא שומר יחסית על הישגיו.

רותם כבר שנים דוחפת אותי לעבור את הניתוח. היא ממש בעד לעשות לי טוב. היא אוהבת אותי.

כל השנים פחדתי מהניתוח וניסיתי לרזות בדרכים לא פולשניות. לפחות שלא יפלשו לבשר, אלא רק לנשמה. ואו־הו, כמה נכנסו לי לנשמה כל העולם ואחותו בנוגע למשקל. רותם יודעת שניסיתי לעשות הכול כדי לא להגיע לניתוח. זה מסוכן, וזה ממש לא בשבילי.

"כן, אני יודעת, סיפרת לי", אני נזכרת בשיחה שלי עם דנה היפה בפעם הקודמת שחשבתי לעבור ניתוח.

"נו, אז יאללה, תזיזי ת'תחת. מתי את מתאמת פגישה עם המנתח?"

אני לא מצליחה לשבת על הכיסא שלא מכיל את כל האגן שלי, שותקת, מחייכת ומנסה לשים רגל על רגל, אבל מוותרת על הניסיון הכושל. אף אחד לא שם לב. כל מה שאני חושבת עליו זה: "מה קשור ניתוח אליי, איזו תבוסה".

"יאללה, בשנה הבאה את קוזינה", רותם צוחקת צחוק גדול ונהיית סמוקה מהמילה קוזינה.

"טוב, אני אחשוב על זה, בואי נזמין חשבון", אני מזרזת אותנו לחנות הפרחים הקרובה. כמה חשובים לי אסתטיקה ויופי, הלוואי שהייתי נהנית גם להסתכל במראה.

הדברים של רותם תמיד מצליחים להגיע אליי כי היא כמו מראה עבורי. בכל שנה ביום ההולדת אנחנו מדברות על מטרות ואיחולים, וזו מטרה שטרם השגתי.

איך תמיד הקולות החיצוניים משקפים את הקולות שבתוכנו.

הפגישה הבאה הייתה עם קרן, חברה ותיקה שעברה ניתוח שרוול מוצלח לפני שנים, ועד היום היא חתיכה. קבענו לקפה, טוב נו, אוכל, כיאה לשמנמנות (גם אם פיזית לא רואים שהן שמנמנות), סושי יום הולדת.

היה קר. ככה זה כשנולדים בינואר.

אני בשמלה קלילה ואוורירית, הכי לא מותאמת למזג האוויר. חייבת להתלבש קליל, אחרת לא אצליח לנוע בסבבה שלי. בדרך כלל המכנסיים שאני קונה נקרעים מהר, מתבלים בגלל השפשוף התדיר בין הירכיים המכובדות שלי. שלא לדבר על זה שחם לי כל הזמן. גם כשקר בחוץ, לי ממש חם. אז התלבשתי קל.

קרן היא אישה חזקה, מנהלת מוצלחת, בעלת קריירה מרשימה ואשת משפחה למופת. היא לובשת מכנסיים צמודים וחולצה שמחמיאה לגזרה שלה. נראית פגז. כאילו לא עברה שני הריונות לא פשוטים. כאילו החיים לא עברו עליה. יש בה משהו שגורם לי להרגיש שאפשר להיות אישה חזקה ומוצלחת ולשרוד את השמנמנוּת.

קרן מזמינה שני רולים של סושי שהיא לא מצליחה לסיים, ומסבירה לי איך היא שומרת על נפח קיבה קטן מאז הניתוח שעברה. אחרת חבל, היא תעלה הכול. תוך כדי שהיא מסבירה, כבר הספקתי להזמין חצי תפריט.

"נו, הילה, מה את מאחלת לעצמך ליום ההולדת?" היא שואלת אותי.

אני עונה בלי לחשוב: "להיות רזה".

"וואי, תקשיבי, את חייבת לשמוע משהו. את יודעת שיש לי קטע? אני מגשימה חלומות".

ביום ההולדת של בעלה, סיפרה לי, היא הזמינה אותו לשתף אותה בשלושה חלומות שלו. מובן שהם התגשמו מייד.

אני צוחקת. הרי זה המקצוע שלי, מביך שאני לא מצליחה להגשים את החלום שלי, הרהרתי. כמאמנת אישית ועסקית ומרצה להשגת מטרות, רצוי שאני אדע מה ואיך לעשות, לא?

"הוא אמר שהוא רוצה להיות במשחק טניס של רוג'ר פדרר, ואני מייד קניתי כרטיסים".

"תעשי גם לי את הקסם שלך", אני מבקשת בנועזות. תכלס, פדיחה שהקואוצ'רית צריכה קואוצ'ינג, אבל היקום והיא גרמו לזה לקרות. משהו בכריזמה שלה, בתשוקה שלי ובשיחה שהייתה לי עם רותם בשוק הפשפשים גרם לי לרצות שהיא תעשה לי את זה.

"מהם שלושת החלומות שלך, הילה?" היא שואלת בכנות חודרת.

"להיות רזה, להרצות בחו"ל אבל בעברית ולהחליף מקלחת לגדולה ונוחה יותר", אני עונה בלי לחשוב יותר מדי.

קרן לא ממצמצת ומתחילה לפעול בדרך שהייתי אומרת שאופיינית דווקא לי. אני מדברת מצוין את השפה הביצועיסטית, אבל משהו רגשי עצר בעדי לעשות את זה עד עכשיו.

"תבררי אילו בדיקות את צריכה לעשות ותתאמי אותן", היא שולפת את המשימה הראשונה שעליי לבצע. אני אוהבת את זה שיש לי חובת דיווח אליה.

כבר הייתה לי רשימת בדיקות מהפעם הקודמת שהשתעשעתי ברעיון לעבור ניתוח לקיצור קיבה. לפני שנתיים הרגשתי שכלו כל הקיצים ושאני חייבת לעשות מעשה. התחלתי לעשות את כל הבדיקות, וקפאתי. עדיין לא הייתי מוכנה לזה. במקום ניתוח החלטתי להירשם לתוכנית של סיוון אופירי ולהיגמל מסוכר ומגלוטן. התמדתי במשך יותר משנה, אבל ירדתי רק 15 קילו. "רק" כי הייתי צריכה לרדת 60 קילו, והרגשתי ש־15 זה מעט מדי. וזהו, שם זה נתקע, וברגע שחזרתי לפחמימות הכול עלה בחזרה ואפילו עם אקסטרה.

הפעם קלטתי: ברשימת הבדיקות יש לפחות אחת שצריך לעשות רק אם עברת את גיל 40 (אקו לב, בתנאי שאני לא סוכרתית. סוכרתיים צריכים לעשות את הבדיקה בכל גיל), כך שאם אני רוצה לחסוך בדיקה אחת ולהקל על עצמי, זה חלון ההזדמנויות שלי - לעשות את זה השנה. גם ככה יש ים בדיקות לעשות, וככל שהזמן עובר יותר גורמי סיכון נכנסים לתמונה.

אני מבועתת מעצם הרעיון, אבל מחליטה פשוט להתחיל בתהליך בלי לחשוב.

"יאללה, בואי נעבור לחלום השני, להרצות בחו"ל", ממשיכה קרן לתקתק את העניינים.

"נו..". אני מאיצה בסגנון הלא מעונב שלי.

"אפשר פשוט לשלוח הודעות לכמה אנשים ופורומים", היא שולפת את הטלפון.

"מה את עושה?"

"נכנסת לפורומים בפייסבוק. הנה, יש את הקבוצה הזאת. תשלחי להם בקשה", קרן, כמו קרן, מנהלת את האירוע.

אני עוד מתקשה לנשום מהחלק הראשון של השיחה. החלום להיות רזה משתלט על הכול. אני יכולה? רוצה? מסוגלת? האם זו הדרך? ניתוח? אני? מלא רעש בראש שלי. אבל אני נושמת עמוק ואומרת: "יאללה, סבבה, אני אעשה את זה, תשלחי לי ת'שם".

"ומה החלום השלישי אמרנו, מקלחת גדולה ומפנקת?" מדייקת קרן.

שתיקה, אין לי אוויר להכיל את הסיטואציה. קרן מרגישה את זה.

"לגבי המקלחת - נחכה. ברגע שחלום אחד מתגשם, קורים כל מיני דברים, דברים נפלאים, אז שווה לחכות", היא אומרת.

אני מהנהנת ומצחקקת: "אולי לא אצטרך מקלחת מרווחת אם אהיה רזה יותר".

ובחצי חיוך יצאתי למסע שלי. האתגר הנצחי מוכן לפיצוח.

להיות רזה עד גיל 40 - בתקווה.

הזמנתי חשבון, והיא התעקשה לשלם. בכל זאת אני חוגגת.

הפכתי את הדף של החשבון וחתמתי לה עליו - בעוד שנה אני אחרי.

אני מנצחת.