"בדרכם לקיבוץ בארי הם מקבלים דיווחים שהצבא עדיין לא הגיע לאזור. יש גם מידע שנחטפו אזרחים ושהדרך לקיבוץ קשה ואיטית. כל יושבי הרכבים הממוגנים ממוקדים ודרוכים. איך לא? אחרי האירועים שעברו בדרך? אי אפשר לדעת מאין יגיעו מחבלים נוספים. הדרך רצופה זוועות ומראות קשים - גופות מוטלות על הכביש, רכבים שרופים ובתוכם משפחות שלמות. הם נוסעים בין הגופות, עדים לזוועות. הם חייבים לעצור את זה. הם חייבים לעזור".
בערב זה, בשיתוף עמותת "כותבים חיים" המסייעת בהתנדבות למשפחות הנופלים והנרצחים ב-7 באוקטובר וב"חרבות ברזל" בהוצאת ספרי זיכרון, יכיר הקהל את מלאכת כתיבת הספרים וישמע ממשפחות שכולות על התהליך ועל השפעתו עליהן. במסגרת זו תעלה גם תצוגה ובה מאות ספרי זיכרון שיצאו בעקבות מאורעות 7 באוקטובר והמלחמה והופקדו בספרייה הלאומית.
להוציא מתוך הקוביות
"הגעתי לשבעה, אדוה ראתה אותי ואמרה 'אין מילים בשפה לתאר, השפה כשלה'. אני זוכרת את עצמי עומדת מולה וחושבת איך יכול להיות שאין מילים, ובאותה נשימה מבינה שהיא צודקת. מבינה ש-7 באוקטובר היה אירוע שהעלים והאלים את כל המילים. חזרתי הביתה, הימים היו ראשית המלחמה. ראיתי איך קופצות במדיה קוביות עם רשימות של אנשים. אמרתי שכל אחד הוא עולם ומלואו ושצריך להוציא את השמות האלה מתוך הקוביות. למחרת פרסמתי שני קולות קוראים: האחד למשפחות שאיבדו את יקיריהן והשני למתנדבים, לקולגות שלי, עורכים, סופרים, מעצבים גרפיים. אחרי שלוש שעות כבר היו 150 מתנדבים".
כיום, לדבריה, יש בעמותה למעלה מ-500 מתנדבים: "עד היום יצאו דרכנו 65 ספרים, ועוד 135 ספרים נמצאים בתהליכי עבודה ויצאו בקרוב לאור. כמישהי שכתבה הרבה ספרי חיים בקריירה שלה, אני מכירה בתהליך הריפוי הגדול שנוצר בעקבות כתיבת ספר. למשפחה שכולה יש אפשרות לקבל תמונה שלמה של האדם שהיה, לבחור את הנרטיב שבו היא רוצה שיזכרו אותו, וגם להמשיך את אורו בעולם. אני מרגישה תחושת שליחות גדולה מאוד בלאפשר להם זאת".
"אנג'ליקה פנתה אליי, אמרה שהיא רוצה לכתוב את הספר והסכמתי", אומרת אפרת גנות, תושבת קריית מוצקין. "הספר מספר את סיפור החיים של דן מאז שנולד ועד יום מותו. דן אהב את המדינה בצורה מטורפת, דגל ישראל תמיד היה תלוי אצלו במרפסת. ליום העצמאות ה-74 הוא כתב מכתב אהבה למדינה. הוא גם אהב מאוד את העבודה שלו. אהב לתת מעצמו".
"הכרתי את דן דרך מפגשים אצל חברים משותפים, ויצא לנו לדבר", מספרת אגבייב. "השיח איתו היה מאוד מעניין. הוא דיבר הרבה על אהבתו למדינה. ב-7 באוקטובר בערב קיבלתי טלפון מחברה, שדן נעדר. אמרתי שאין מצב שקרה לו משהו".
"הספר מהווה המשך לדרכו של דן", מדגישה האם. "הכי חשוב לי המסר שבספר: נתינה, אהבת חינם, חברות, ראיית האחר לפני עצמך - כל מה שאפיין את דן. אנג'ליקה שוחחה עם האנשים שדן נגע בהם והשאיר בהם חותם. אני ממשיכה את דרכו של דן, נוטעת זרעים חדשים בנוער של היום. הייתה לנו התלבטות בעניין שם הספר. השם שהכי דיבר אליי הוא 'הִנְּנִי', כי דן ממשיך לחיות איתנו. אני גם מקיימת הרצאות על הסיפור שלו".
על ההתמודדות עם האבל, אפרת גנות מספרת: "אמרתי: בבית הזה לא בוכים. דן השאיר חיים. הוא זרע בי כוח להמשיך לבחור בחיים. זו הצוואה שלו, וזה מה שאני עושה. אני מגיעה לאירוע ביד לבנים, ואומרים לי: 'כמה את זוהרת, כמה כוח יש בך, את באמת אם שכולה?'. אז כן, אני אם שכולה, אבל אני בחרתי בחיים. אני רוקדת, מבלה, נוסעת לחוץ לארץ. בשבת, כ"ב בתשרי, היום שבו דן נהרג, החלטתי שאני מתלבשת ויצאתי לרקוד בצהריים ובערב. איך שאני נופלת, דן מרים אותי. אני חיה כי יש לי אותי. כשאת נולדת, את הופכת להיות בת של, אחר כך אשתו של, אמא של - ואיפה אני בתוך הפאזל הזה? לכן אני מחליטה בכל בוקר לתת לעצמי כוחות".
"בתהליך הכתיבה, דיברתי עם אמא של דן, עם אשתו, עם החברים שלו, עם אנשי צבא ומשטרה - עם כל מי שקשור לסיפור החיים של דן", מספרת אגבייב, תושבת קריית חיים, יוצרת תוכן ומרצה בנושאי העצמה. "היו שאמרו שזו הפעם הראשונה שהם מדברים עליו בלשון עבר, כי לפני כן הם לא הסכימו".
לא כולם מסכימים לפתוח
"דן נחנק מדמעות ולא מוותר על אף מילה, כך היה תמיד. מעולם לא הרים ידיים. מעולם לא נכנע לאתגר. ועכשיו הוא כאן והם שם. מה אם יזדקקו לו שם למטה? הם הרי רגילים להתקשר אליו ראשון. מה אם לא יצליח לעזור? 'רק תגיד לי למה', דן מרים את מבטו אל הבוס הגדול. 'למה עכשיו?'.
האנשים שלי צריכים אותי, ואני חייב לעמוד מולם, לומר להם 'הנני', להתייצב לנוכח השעה. 'בבקשה, תן לי לסיים את מה שהתחלתי'. 'כי אני צריך אותך כאן לידי', אלוהים טופח על גבו של דן ומצביע על הכיסא הרך והצמרירי. 'הם יסתדרו, אני מבטיח. עכשיו שב, תראה מה עשית עד עכשיו'". (מתוך הספר).
תהליך הכתיבה, מודה אגבייב, ארך שלוש שנים ולא היה פשוט, גם כי רבים שאיתם רצתה לשוחח היו רוב הזמן בלחימה. "גם לא כולם מסכימים לפתוח, יש שמתחילים לספר ונשברים", היא מעידה. "היו גם כאלה שלא האמינו שיצא ספר מזה. לא לכל אחד יש מסוגלות נפשית לדבר על שכול, ולקח לי זמן להבין זאת. את צריכה להיות מאוד רגישה בתהליך הזה. את צריכה ללכת על ביצים, לדעת מה את מספרת, לא מספרת, איך חלילה את לא פוגעת במישהו, איך את שומרת את הסיפור שלו כמו שהוא. איך את כותבת ספר שיהיה גם מזכרת לבנות שלו. הייתי צריכה לנתב בין כל הסיפורים ולמצוא את כל הסיפורים שהם באמת דן. זה לדעת שהשארתי את הסיפור שלו בחיים, את מי שהוא היה כבן אדם, את המורשת שהשאיר אחריו".
התרעות פיקוד העורף