רחל
למה זה קרה לי, מה עשיתי לא נכון? ייסרה את עצמה. אם רק היינו מחכים קצת עם הילד, מחכים עוד שנה-שנתיים, אולי זה היה אחרת? אבל גם מתיה וזוריק לא חיכו, ואצלם לא הייתה שום בעיה.
מה אם הייתה מסרבת לצאת לגיוסים בחודשי ההיריון, אם הייתה שומרת יותר, חסה על הילד בבטנה. איפה טעתה? אם רק הייתה מתעקשת, שומרת עליו לצידה בלילות, לפחות בחודשים הראשונים, בשבועות הראשונים, הקובעים, לפחות שבוע-שבועיים. אבל לא. היא מסרה את עודי, עדין וחרד, לידיים אחרות.
למה דווקא הילד שלי, התמרמרה בינה לבין עצמה, למה לכולן ילדים בריאים, תקינים, מדברים, למה ניבי שנולד באותו חודש כבר עושה הכול, ורק שלנו לא. "זה משגע אותי," התוודתה לפני אננה, "גידי לא מבחין כלל בבעיה, לא אומר ולו מילה אחת של דאגה, כאילו עודי הוא ילד רגיל."
"זה הכאב שלך, רחל, שמשתלט לך על הכול," ענתה אננה. "את יודעת איפה אני רואה את הדאגה של גידי? אני רואה אותה בקמט הזה שצמח לו פתאום בין העיניים, לא שמת לב כמה המצח שלו נראה מכווץ? כל העולם רובץ עליו, הכול נמצא בקמט ובכיווץ הזה בין העיניים."
רק לפני אננה דיברה על דאגתה לעודי. עם אף אחד אחר בקיבוץ לא דיברה על כך. דווקא איתה, עם אננה - שלא היו לה ילדים משלה ונראה שאין לה שום עניין בהם ושהיא אפילו נרתעת מהם - אזרה עוז להביע את הפחדים הנסתרים, את החששות לעתידו.
עם האחרים התעקשה: "הוא בסדר גמור, אתם עוד תראו. זה רק לוקח לו יותר זמן," אבל כבר התקשתה לעמוד במאמץ הבלתי פוסק לעזור לעודי להשתלב בחברת בני גילו. כל שלב בחייו היה מאבק, כל שלב קרה מאוחר מהצפוי. בעיניים כלות הביטה בפעוטות האחרים, קינאה בהוריהם, בייחוד בהורי הזריזים שבהם. כמה חיכתה שילמד להתהפך כמו ניבי, שילמד לשבת כמוהו, לעמוד, לצעוד צעד ראשון, לומר כמוהו משפט שלם.
לפני שהגישה בשיחת החברים את הבקשה לצאת ללימודים בסמינר - ועדיין לא העלתה אז על דעתה אפילו לרגע שתפגוש שם את אריאל - נשבעה לעצמה שהפעם לא תחזור על טעויות העבר. השטויות של נירה עלו לה במשרת ההוראה במושב, והרי הייתה צריכה להיזהר מהחברות הזאת, להבין שנירה מסתכנת בסיכונים מיותרים.
הרי נירה היא אחת שלא דופקת חשבון, שלוקחת כל דבר עד הקצה, לא מעגלת פינות - אם סוציאליזם, אז עד הסוף. כשהמלווה המשקי אסר עליהם להשתמש בעגלה לתינוק כי אין תקציב לקנות לכולם, נירה הצדיקה אותו, הצדיקה גם את האיסור להתחתן אצל רב, רק מפני שאם תהיה פה חתונה מסורתית ובני המשפחה יביאו מתנות, איך הקיבוץ יתמודד איתן, זה יהיה סוף הקיבוץ.
על השעון שאימא של גידי קנתה לו לחתונה אחרי שחסכה פרוטה לפרוטה מעבודתה בניקוי המשרדים של אגד, והוא שאל כמו טמבל בוועדת חברה אם זה בסדר שיענוד אותו, נירה בלי לחשוב פעמיים הציעה שכל מי שבתורנות "שומר לילה" יקבל אותו, כדי שיוכל להעיר בזמן את כל אחד מהחברים לעבודה. וגם גידי כמובן יקבל אותו - בתורו.
מי היה יכול לשער אז שהקיצוניות הזאת תגרום לה לצאת נגד התנועה, להצטרף לחטיבת השמאל במפלגה, ואפילו להצהיר על כך בריש גלי, בלי להבין שהמעשה הזה יוביל לסילוקה ממשרד החינוך ואחר כך גם מהקיבוץ.
ומי היה יכול לשער אז שמשרד החינוך לא יסתפק רק בנירה, אלא יעניש גם אותה, חברתה.
שנתיים שלמות חנכה אותה נירה וקידמה אותה צעד־צעד ברזי ההוראה, עזרה בעצה טובה, בחוכמה ובהבנה, עד שפיטרו את שתיהן. נירה הייתה המחנכת של שכבת הבוגרים במושב העולים החדש שמעבר לגבעות, ואל תלמידי כיתה ח' הביאה את תרבות העולם הרחוק, את המיתולוגיה היוונית, את בת מונטסומה ואת הצלב השביעי, שרחל חשבה שהם צעירים מדי להבין את תכניו והופתעה למצוא עומק ובגרות בחיבורים שלהם על הספר.
נירה היא שהציעה לה ללכת לבקר בבתי התלמידים, וכשמנהל בית הספר שאל: "זה באמת עוזר כל השיחות האישיות האלה? כל הביקורים בבתים?" נירה ענתה בשם שתיהן, בלי להירתע ממילים גדולות: "כל מה שאני מלמדת, אם זה היסטוריה ואם חשבון או גאוגרפיה, אני מלמדת כדי שתלמידיי יגדלו להיות אנשים טובים. אנשי עמל וספר."
רחל הייתה מגיעה למושב בשעות אחר הצהריים, משחקת עם תלמידה בחמש אבנים שנחום הכין לבקשתה מאלומיניום דחוס שצבע בזהב ובכסף, ולפעמים גם עם אח או אחות שהיו בבית, ואחר כך גם במחבואים ו"אחת שתיים שלוש... דג מלוח", ואחרי המשחק הייתה יושבת לשיחה עם אחד ההורים, לרוב האימהות, על שטיח קטן או על שרפרף מחוץ לבית, במרחק בטוח מאוזני הילדים, כדי שיהיה אפשר לדבר בפתיחות על ההצלחות והקשיים שלהם בבית הספר.
"המורה הקודמת אף פעם לא הייתה מגיעה הביתה," אמרה לה אחת האימהות, "ואת ההורים היא הייתה מזמינה רק כשרצו לסלק את הילד מבית הספר." אימא אחרת אמרה לה שהיא בכלל לא נראית כמו מורה - מורה צריכה להתלבש מכובד. להערה הזאת הייתה רחל מוכנה ולא נעלבה, כבר שמעה אותה לא פעם מופנית כלפי חברתה, אבל את התשובה הקבועה של נירה, "מתחת לבגדים כל בני האדם עירומים" (תשובה שזיכתה אותה בפי האימהות בכינוי "המורה העירומה"), לא אימצה לעצמה.
ביוזמת נירה הגיע אלבר להתקין כלוב עץ רחב ידיים מעל רצפת העפר של המרפסת הארוכה המחברת בין הצריפים, ושם גידלה עם התלמידים זוג ארנבות שנחום מצא פצועות בעשב על שפת הוואדי, וכל יום היו שני תורנים קוטפים עבורן עשבים בשדה הבור הצמוד. הזוג החלים, ועד מהרה נהפך לשמינייה בגוני חום אדמה, ואלה התרבו עם אלה עד שהכלוב נהיה צפוף מדי, ואלבר, שבא לתקן את דלת הרשת, העלים ארנבת בוגרת. רחל ידעה שהארנבת סיימה את דרכה בסיר על פתיליה במחסן של הנגרייה, כי הזמינו אז אותה ואת נירה להתכבד בנזיד. אף שהייתה רעבה כמו כל האחרים, סירבה להצטרף לארוחה. לאלבר אמרה כי בגד באמון שלה ושל הילדים, וזמן רב אחר כך עוד חשה בחילה וכעס למחשבה על הארנבת המתבשלת בסיר.
רק בגלל חברותה עם נירה פיטרו אותה, ומכיוון שעדיין לא הייתה לה תעודת הוראה (רק לימודי השלמה לתעודה תיכונית בבית ספר ערב), היה קל לפטר אותה. לא עמדה לזכותה העובדה שחינכה רק את שכבת הצעירים, לא הועיל לה גם שבכל בוקר יצאה עם תלמידיה לחורשה ולימדה אותם את שמו של כל פרח בעונתו, ואיתם יחד ליקטה זרעים שהנביטו בכיתה, וכך למדו כולם איך מתרחשת צמיחה ומה קורה בעת הנבילה. איתה ערכו התלמידים תצפית על שבלולים שקונכייתם הלבינה במצבור הקוצים שבקצה המושב, ואיתה שכבו במעגל סביב קן עצום של נמלים ותיעדו במחברות את ההתרחשות סביב הקן - כל תלמיד עוקב אחר נמלה "נבחרת" - והתחרו מי מביאה לקן יותר מזון, ואיך אפשר לשכוח כמה התרגש כל ילד מהנמלה "שלו".
איתה זכו לראות להקה עצומה של שקנאי סתיו חגה ועוברת מעליהם כשיצאו כולם מהכיתה למשמע המשק האדיר של כנפיהם. איתה צפו בחוויאי יושב על עמוד הגדר המפרידה בין המעברה לשדות, עוקב אחר נברן מסורבל שמזגזג בין התלמים, ובאביב הרימו את ראשיהם לשמיים ועקבו אחר להקת זרזירים שמשנה את צורתה במעוף. כן, היא הייתה מורה מעולה והחליטו לפטר אותה, הרסו כך את הסיכוי שלה לפרוץ קדימה, לטפס בסולם החברתי.
ובעיקר כעסה על נירה. מה בער לה כל כך להחתים מתפקדים לחטיבת השמאל במעברה ובמושב החדש? למי זה עוזר? מי
בכלל סופר את המיעוט הזה, סתם תימהונים עקשנים? בשביל זה שווה לאבד עבודה שהייתה כל כך יקרה לליבה? עבודה שגם נירה האמינה בה בכל ליבה והשקיעה בה מחשבה ועמל רב.
כן, חשבה בזעם, בגלל נירה גזלו ממנה עבודה שכל כך רצתה בה, עבודה שחלמה עליה כבר בימי ההכשרה בעין זיו, ואחר כך לאורך כל חודשי המלחמה הקשים והשוחקים, ושוב עם העלייה לנקודה. כל הזמן הזה לא הפסיקה לחכות להזדמנות שלה להיות למורה בכיתות היסוד, והתוכנית הזו נדחתה שוב ושוב כי לא יכלו לוותר על ידיים עובדות במשק, והנה, כשכבר סוף־סוף הצליחה, החליט משרד החינוך להיפטר ממנה, ולא באשמתה.
היא התביישה לספר לאימא שלה שפוטרה אחרי שנתיים בלבד, כביכול יש בזה הוכחה שאינה מתאימה למקצוע -ש"קפצה מעל הפופיק", כפי שאימא שלה תמיד הזהירה אותה שלא לעשות. היא התביישה לספר על הסיבה שהשמיעו לה במשרד החינוך: נירה משפיעה על אנשי המושב והופכת אותם לקומוניסטים.
משהו יקר נלקח ממנה כשהופסקה עבודתה, תחושה של משמעות ושל כוח להשפיע על אנשים צעירים מאוד, ואיתה נשללה ממנה כל האהבה שנתנה לילדים ולהורים וקיבלה מהם בחזרה, אהבה שונה לגמרי ממה שהרגישה בעבודתה ברפת ובכל מלאכות ההשלמה שעשתה בקיבוץ. נגזל ממנה אז הסיכוי לעבודה מכובדת, כזאת שבשכונת ילדותה יהנהנו בכבוד כשישמעו: "רחל שלנו היא עכשיו מורה." וגם מידה עצומה של חופש הייתה לה אז: בבוקר היה
אלבר מקפיץ אותן בעגלה אל הצומת, ומהצומת היו הולכות ברגל, עוברות על פני המעברה, מגיעות למושב ונכנסות למבנה המאולתר של בית הספר, ושם, ברגע שסגרה את דלת הכיתה, אף אחד לא אמר לה מה לעשות ולא בלבל לה את המוח.
התרעות פיקוד העורף