הבעיה הקשה יותר הייתה עם פתח תקווה, כפר סבא וחדרה. פעם בשנה, ביום העצמאות, הייתה מתקיימת "תחרות קישוט המשטרות". השוטרים של כפר סבא היו תולים אלפי נורות צבעוניות, משטרת פתח תקווה השוויצה שהיא המשטרה של "אם המושבות" אז בגלל זה מגיע לה לנצח, ומשטרת חדרה לא הפסיקה לברבר על הביצות שהיא ייבשה.
אבל מה, האמת היא שלנו היה משהו שפתח תקווה, כפר סבא וחדרה יכלו רק לחלום עליו, לנו היה את הים. ים עם פנסיונים קטנים שמקשטים את החוף ושהירושלמים מתו עליו, והיו מגיעים אלינו לנתניה כדי להחליף אוויר ולתפוס צבע. אוי כמה היינו צוחקים מהלבנונים האלה, ואיך שהם היו נשרפים אצלנו... יא־בא־יֵי, כמו מושטים על המחבת. במשחקים, הילדים שלהם קראו לחמש אבנים ג'קסים ולבנדורות גולות, ולא תמיד הבנו על מה הם מדברים, אבל היינו חייבים להיות מנומסים ולתת להם את החדר שלנו ולהצטופף כולנו בחדר של אחותי הגדולה, "כי זה עוזר בפרנסת הבית."
תמיד שבועיים לפני יום העצמאות הגננת, חווה, חילקה לנו ניירות צבעוניים והיינו עושים מהם, אחרי שגזרנו אותם לרצועות, לולאות שאותן הדבקנו בדבק קמח. בסופו של דבר הייתה יוצאת לנו שרשרת ענקית שהבאנו למשטרה, ואמרנו לשוטרים ככה: "אתם שוטרים עבריים וזה לא חשוב מי יזכה, אתם או משטרת כפר סבא, פתח תקווה או חדרה, כי אנחנו תמיד נאהב אתכם."
אבל זה היה בשי"ן קו"ף רי"ש, כי אבא לימד אותי שלהיות ראשון זה הכי חשוב ואף אחד לא זוכר את מי שמגיע שני.
"אנחנו," אבא היה אומר, "הראשונים, אנחנו ילידי הארץ, וכל מי שהגיע אחרינו ממש לא נחשב – במיוחד הסבונים מהשואה, ותזכרי את זה טוב טוב."
וכשהגיע סוף־סוף בוקר יום העצמאות היינו לובשים בגדים כחול־לבן ומתיישבים סביב השולחן העגול בסלון, שעליו ניצב מכשיר רדיו בדמות קופסה חומה ענקית וכבדה שהגיעה מאנגליה. אבא היה מדליק אותו, והיה לוקח זמן עד שהיינו שומעים ברור. זה בגלל, כך אבא הסביר לי, שהרדיו עובד על מנורות שנמצאות בתוכו, והן מתחממות לאט. אבל אני הייתי בטוחה שאת הרדיו מפעילים אנשים קטנים שעובדים בתוכו, ופעם ניסיתי לפרק את האחורה של הקופסה החומה הגדולה ולהוציא לחופשי את האנשים הקטנים האלה. אבל התוצאה הייתה שקיבלתי מאבא מכות על הידיים. ואז החלטתי שאני בכל זאת מאמינה שיש שם אנשים קטנים, אבל רק כשאהיה גדולה אוכל להוציא אותם לחופשי.
"ששש... ששש..." היו עושים לנו, לילדים, ובחדשות שהגיעו מ"קול ישראל בירושלים" הכריזו על תחנת המשטרה המנצחת.
נתניה אף פעם לא זכתה, ואבא היה מסובב את החוגה, מכבה את הרדיו, דופק על השולחן ואומר, "זהו. השנה" – עוד דפיקה על השולחן והווריד במצח מתנפח, וזה סימן שצריך להיזהר – "אני עם התרומות למשטרה גמרתי."
ככה זה נמשך עד שהגעתי לכיתה ג' בבית הספר ביאליק, ואז, או אז אמא שלי החליטה ללכת לים. וזה בדיוק הים שהירושלמים היו משלמים כסף כדי להגיע אליו, וגם שוודים ונורווגים התחילו לנחות אצלנו, ואפילו בחורף היו הולכים לשחות בו. זה היה די משונה, אבל הם שוודים ונורווגים גבוהים וגדולים, ואנחנו קטנים וגם לא מבינים שום דבר, וחוץ מזה הם תיירים, כמו הירושלמים, רק שהם הגיעו מהרבה יותר רחוק, ומדברים בשפה משונה, אז ככה שאליהם צריך להיות מנומסים לפחות כמו לירושלמים, ברור, "כי זה עוזר בפרנסת המשפחה."
אין מה להגיד, גאונה הייתה האמא שלי שבחרה ללכת לים דווקא ביום הזיכרון, שאז כולם עצובים על החיילים הגיבורים שלנו ששברו לערבושים את כל העצמות ועכשיו הם הכי מתים שאפשר, ומשכיבים אותם מתחת לאבנים הכי יפות, והשמות שלהם כתובים בכתיבה תמה, ואפילו עושים להם גינה קטנה מסביב לקבר שיהיה להם נעים וירוק בעיניים. אז מה היא רצתה, שאני אהיה עצובה גם עליה? כמה מקום לעצב, היא חשבה לעצמה, שיש בלב לילדה אחת קטנה? מגזימנית אחת, חשבתי, ונורא כעסתי והחלטתי שאני בחיים לא אדבר איתה יותר וזהו.
התרעות פיקוד העורף