"מצעד האביב": יצירת מופת נשכחת זוכה לחיים חדשים בעברית והופכת לבלתי נשכחת | ירון פריד

מתברר שיש דבר כזה, סופר של סופרים. ריצ'רד ייטס (1926־1992), שהיה בין היתר מחבר "חלון פנורמי", שזכה לגרסה קולנועית מהוללת בכיכובם של שחקני "טיטאניק", קייט ווינסלט וליאונרדו דיקפריו, נהנה ממוניטין כזה, שהוא סוג של אליה וקוץ בה: מחמאה עילאית ואפילו אולטימטיבית, שבצידה בדרך כלל הצלחה מסחרית מצומצמת. כלומר, יודעי ח"ן מכירים את מעלותיו ומתפעלים מהן, אבל הציבור הרחב נוהר לחנויות בשביל ספרו החדש של הרלן קובן. קצת כמו אמה של שושיק שני בשיר המקסים "חזק כמו אריה", שבסופו היא אומנם מתרככת קמעה בקשר לחתנה אריק לביא ("לא נורא שהוא ג'ינג'י / והוא שר כבר די נכון"), אבל - וזה אבל גדול - "אני, בתי, הייתי רוצה לפטיפון / את תקליטו האחרון של יהורם גאון". ענקי כתיבה כמו ג'ואן דידיון, קורמק מקרתי, דורותי פרקר וריצ'רד פורד נמנו עם מעריציו של ריצ'רד ייטס, אריה המקלדת; וויליאם סטיירון וקורט וונגוט הכריזו כי תשעת ספריו, שנשכחו מהר מדי שלא בצדק, מבטאים "קול של דור".

כמה נעים לשמוע את הקול הזה עכשיו, יהא הדור אשר יהא, בתרגום רענן ומבורך לעברית של יצירה כבירה וטרייה מאין כמוה, שבמקרה ראתה לראשונה אור ב־1976, עת אמריקה ציינה 200 שנה להיווסדה, מבצע אנטבה התבצע ורינה מור הוכתרה למיס תבל. "מצעד האביב", שרואה אור בסתיו הישראלי שאינו אלא המשכו העצל של קיץ אינסופי, מחזיק באחת הפתיחות האפקטיביות ביותר שזכורות לי בספר מכל סוג שהוא. פתיחה שתופסת את השור בקרניו ומוסיפה אגרוף מכוסה קטיפה. "בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גריימס לא היו חיים מאושרים, ובמבט לאחור נדמה שהכל התחיל להשתבש כשהוריהן התגרשו". האחיות גריימס הן שרה (שמשחר ילדותה "הייתה מכסה את הפה כמו כדי להסתיר עירום") ואמילי (שקולו של גבר כלשהו "עורר בה רצון להצטנף בתוך הכיס שלו כמו חתלתולה"), וייטס דוהר כבר מהרגע הראשון אל תיאורים של חיים קטנים עד בלתי נראים או בלתי מורגשים, דווקא כשהם מועצמים ומוגזמים לכאורה עד כדי גיחוך, וצולל לעובי הקורה של קיום נואש מראש, שזוכה לסיכום הולם במילות הפרידה הדתיות מן המתים, שמופיעות כאן בהקשר שובר לב: "כי באנו לעולם ואין בידינו מאומה, וידוע שאף נצא ממנו ואין בידינו מאומה".

ייטס כותב באותה מידה של הקפדה ודיוק על גברים אימפוטנטים ונשים מוכות, על מכוניות משומשות, אנשים משומשים, חזירים ניאנדרתליים, שוטים ידידותיים, אנשי מעמד בינוני־נמוך "מעומלנים וסולידיים", דמי אבטלה, צבע מתקלף מקורות עץ, חדר תפילה אפלולי שמדיף ריחות אבק ולכה (איפה הקדושה?), סיבים סינתטיים, גרביים אלסטיים, בניינים הרוסים, מזכרות ילדות בדמות צלקות קטנות, שפל במכירות המרגרינה, "העובש, הצינה, האבות הקדומים שנועצים מבטים מהקירות, ריח האשפה מהמטבח", נשים מרירות בעלות פני נץ, מעשי אהבה שאינם אלא סימפוניות של התנשפויות והתנשמויות; ועל ראשים מגולחים, רגליים נפוחות, שפתיים נשוכות, אלרגיות איומות, "כאבים שלא נפסקים", קליניקה לאוננות נשים, קו מידע לבריאות הנפש (איפה המידע? איפה הבריאות?), שיער דליל, שיער כחול, ציפורניים שחורות ושבורות, שיניים בולטות, שיניים רקובות, שיניים תותבות, שיעולים יבשים, כתפיים שמוטות, מוסדות סיעודיים, ארוחות בלתי אכילות, "שיממון זדוני" בהקשר אומנותי; על עליבות מתמשכת ומעליבה - "בלילה שלפני הנסיעה היא נשארה ערה עד מאוחר וכיבסה את כל התחתונים והגרבונים שלה באור הצהוב החלש שבחדר הרחצה (בעל הבית, מטעמי חיסכון, התקין נורות של עשרים וחמישה ואט בכל חדרי הרחצה) ואחר כך לא הצליחה להירדם".

הנפשות הפועלות בספר, מרכזיות כשוליות, מתהדרות ברוטב ספגטי על הסנטר או ב"טיפה קטנטנה של חלמון על הסנטר", כתמי קפה על הסינר, כתמי פתיונות על בגדי הדיג, "פה מלא בעוגיה", "זרם בהיר של נזלת" (ומנגד "פנינים של טיפות גשם רוטטות" מעטרות מכסה מנוע. כמה יפה), דם על המצעים, חלוק קיץ "כמעט נקי". דמות מרכזית מתה כנראה מחיים שלמים של "אלימות וטיפשות והזנחה", כי אולי נישאה בטעות ל"שרץ" חדל אישים, לא לפני שפסקה כי חתונה אמורה להיות "התשובה לממש הרבה דברים".

התשובות עצובות כמעט כמו השאלות. אנשים ונשים מחפשים משהו שלא ימצאו לעולם, והחיים־המתים שסביבם תמיד יטרחו לומר להם את הדברים הנוראים ביותר ברגעים הכי לא נכונים, במשחקי כוחות ארסיים ואכזריים במיוחד, שעשויים להזכיר לרגעים את ליל האימה במחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף?". לא יישכח במהרה המונולוג של הגבר האינטלקטואל שחיי האקדמיה פגמו ו"צימקו" וכמעט חיסלו את גבריותו. הוא יורק ומקיא את שנאתו־לכאורה לגוף של אשתו בעוצמות של פיגוע רדיואקטיבי, "וצדודיתו הייתה לפותה במראה של גבר שמושל ברוחו אף על פי שאין לו שום סיכוי". ואילו גבר אחר מעניק לקהל של אחת "מופע קצר של אדישות מופקרת" מלווה במטחי זעם. והכל כאמור וכזכור בתוך הבועה הערפילית הפעוטה וחסרת החשיבות של חיי הדמויות, שזה כמו להציץ בקרקס פרעושים שמתנהל בתוך אצבעון שקוף. לא פלא שהביוגרפיה של ייטס, שמת בגיל 66 אחרי חיים שרוצפו בין היתר במאניה־דיפרסיה, נפחת הריאות ועישון ושתייה בכמויות אדירות, נקראה "כנות טרגית".

התנועה לשחרור האישה שמוזכרת בספר לא שחררה דבר, לשיטתו, והאומללות של כל המגדרים (ב־1976 היו מוכרים רשמית רק שניים כאלה) היא בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לתיקון. כך למשל הוא מתאר מסיבה שאיננה מסיבה. "נדמה היה שכולם מכירים זה את זה, והם ישבו בדרגות שונות של אפיסת כוחות, בפנים מלגלגות, לוגמים מכוסות זעירות של יין אדום זול". איזה כיף איתך, מיסטר ייטס! אבל ברצינות, אין רגע דל, גם מה שמגעיל נשגב איכשהו ומה שמדכא מצחיק (כשאמילי מוצאת סוף־סוף מאהב מוכשר ומשלהב, הוא עוזב אותה בשביל גברים. אז שלא נצחק?), והכתיבה מסחררת ללא הפסקה ומביאה לשיכרון חושים מצטבר שעקצוץ של אופטימיות ושמחת יצירה, שהיא כמובן שמחת חיים, בקצהו החד. "יש בעולם דברים גרועים יותר מלהיות לבד", מנסה לנחם את עצמה אחת הדמויות, והיא כל כך צודקת. כי החיים עצמם, ביחד או לחוד, גרועים יותר מכל דבר, ואולי אפילו מהאופציה האחרת. איפה נגמר הסדיזם ומתחיל המזוכיזם? חתיכת שאלה, לנוכח פסקאות כמו: "במשך שנה היא מצאה כאב מעודן - כמעט עונג - בהתייצבות מול העולם, כאילו לא אכפת לה. תראו אותי, היא הייתה אומרת לעצמה באמצע יום תובעני. תראו אותי: אני שורדת. אני מתמודדת. אני שולטת במצב". קריאה מהדהדת יותר לעזרה כבר לא תמצאו.

"חורף המריבה שלנו" השייקספירי בואכה ג'ון סטיינבק מוזכר כאן בקריצה. מישהו אומר על תמונה של איש מן העבר הרחוק: "הוא נראה כמו מישהו שכרגע איבד את החבר האחרון שלו". מישהו בן 30 "חי בשלום עם העולם", כפי שמאבחנת דמות אחרת רק בשל גילו המתקדם, ומשורר בן 43 מגדיר את עצמו כאדם "בלי עור". ייתכן שגם ייטס כותב בלי עור, באותה כנות טרגית שאולי היה לה חלק בהקדמת מותו. מה שבטוח, כשאמילי נוזפת בעצמה על נטייתה לומר "אני מבינה" על דברים שאינה מבינה בהם דבר וחצי דבר, נדמה שייטס מדבר מגרונה, ובהשאלה משמיע את קולנו שלנו במקומנו ולמעננו. אנחנו לא מבינים שום דבר, אבל יודעים בוודאות שהספר הזה נהדר.