אופיר צחצח שיניים ביעילות, ניגב ידיים וקיפל באוטומט את המדים שלה. בדרך החוצה מהחדר מתח את גפיו הארוכות, אסף את הטלפון מהשידה ולטש מבט מהיר לכיוון המיטה. במקום שבו הייתה אמורה להיות אשתו נחו כעת שמיכה וסדין מבולגנים, עדות עמומה לנוכחותה שנותרה עד לפני זמן־מה בין המצעים. מאחורי המיטה, על אדן החלון, שכבה נוצה יחידה, מיותמת מבעליה. אופיר גירד בקודקודו ולקח נשימה עמוקה.
אופיר, חוש הצדק בוער בעצמותיו, יצא מרכבו מתוך כוונה לגשת למי שלא יהיה ברכב הצמוד ולהעיר לו שזה שהסמנכ"לית עדיין לא הגיעה לעבודה לא מקנה לו את הזכות לחנות בחנייה פרטית, ושזו חוצפה שאין כדוגמתה. אלא שלפני שהצליח לעשות צעד נוסף, הגיחה דמות שרירית ממושב הנוסע של הרכב הכחול. ולפני שאופיר התפקס עליה, הרגיש מכה קצרה, חדה מדי. משהו בלסת שלו התפוצץ מכאב. העולם כולו נטה הצידה, ואז נמחק.
אופיר התעורר לתוך דממה לא ברורה. ההמולה של הבוקר, קולותיהן של בנות הבית, הפודקאסט האקטואלי שליווה אותו כל הדרך למשרד — כל אלה נאלמו כלא היו. במקום זה, שקט מתעתע הלם בפראות באוזניו.
החוש הבא שנכנס לפעולה הוא חוש הכאב. כמו מתוך אינסטינקט הוא הושיט יד לעבר הלסת, שהקרינה חום מהמכה שחטף, כאילו כדי לאשש: אתה לא חולם, זה באמת קרה. הוא פקח את עיניו וגילה סביבה זרה, מנותקת שנות אור משגרת יומו המוכרת. בזמן שהיה מחוסר הכרה, מישהו הביא אותו למקום שאין דרך לתאר אלא כתא מעצר מעופש, מתוחם בסורגים צפופים מכדי לאפשר לאדם בוגר להיחלץ דרכם, אך מרוּוחים דיים כדי שיהיה אפשר לראות מבעדם את מה שמתרחש במסדרון המוביל אל התא ובחלק מהחלל שסביבו.
בייאושו, התיישב אופיר על המזרן הירוק, מנסה לכלכל את צעדיו הבאים. בחסות השקט ששב והשתרר, הבחין כעת בשני סטים חדשים של צלילים, שלא היו שם קודם. האחד, רחש עמום ביותר, זמזום טורדני שנעלם בחלוף שניות. תעתוע מחשבתי? יכול בהחלט להיות. האחר, רעש רוטט, קצבי, מתגבר והולך, הגיע מעברו השני של המסדרון — ממש מולו.
הוא נצמד לקצה התא, מאמץ קודם את אוזניו, אחר כך את עיניו. את הרעש הזה היה נדמה לו שהוא מזהה. קדיחה עמומה, אחריה פליטת אוויר רועשת. ושוב קדיחה עמומה ופליטת אוויר, וחוזר חלילה.
נו, כמובן, הוא אמר לעצמו. נחירות!
התרעות פיקוד העורף