פרק מתוך ספרה של נגה גולדרינג "לגעת במה שנמס"

שנים אני לא עונדת שעון. את הטלפון הנייד הקפדתי, כפי שראוי, להשאיר על שקט עמוק בתיק, ואיבדתי את תחושת הזמן. היה לי נדמה שדרור נרדם. הרשיתי לעצמי לעצום עיניים גם ולדמיין את התמונה של דרור ודורית בפינת האוכל אחרי החביתה, בלי סטיית הסיפור העוקפת רגש לכבישים באמריקה.

פתאום שמעתי את קולו המתכתי: "היום אני מבין שעשיתי טעות. עקשן שכמותי. איך הרסתי את מה שעוד נשאר לי לחיות. איזה זין!"

חרדה התיישבה לי על העפעפיים. לא מהמילה, אלא מנחרצות ההבנה שחזר עליה ביבבה: "איזה זין!"

הוצפתי אשמה, הרי אני בעצמי הסברתי לו עוד בפגישה השנייה על החשיבות שאפשר לתת לזמן הזה, להתבונן בחיים, להבין, לסגור קצוות, וכעת אני לא מוצאת מילים.

"איך לא הצלחתי לסלוח לה, כולה פעם אחת הזדיינה עם איזה גבר שהיא לא תראה שוב, שלא מדבר עברית, שלמחרת כבר טס לחו"ל, והיא בכלל פוצצה את העסקה, למרות שחתמו."

רציתי להדהד לו את העוצמה של דורית, אולי גם את החרטה.

"כן, היא מצאה איזה סעיף זניח בחוזה שאפשר לה יציאה חד־צדדית בלי לפגוע באינטרס של החברה, כי היא לא רצתה להיות איתו יותר בקשר ובטח שלא לטוס לשם, או שהוא יבוא שוב, שחלילה לא יהיה לזה המשך." נותרתי בעיניים פעורות בהשתאות.

המשך דיבורו נשמע לי כמו סוף מונולוג של גיבור בטרגדיה יוונית עתיקה, מתחת למילים שוב שמעתי יבבה.

"כמה היא התחננה בסוף החקירה שלי, בלי בכי, בקול יציב, שאסלח לה ושלא אפרק את החיים שלנו, את הזוגיות, את המשפחה. ואני לא רציתי לראות באותו ערב מסויט שהיא לא אמרה מילה אחת של ביקורת עליי, עלינו, על התקופה שקדמה לבגידה."

ידעתי שעדיף לא לדבר עכשיו, רק לאפשר לו להקיא מתוכו את כל הרגשות התוססים בקרבו.

"הייתי לחוץ, התחלתי אז פרויקט חדש בעבודה, לא היו לי זמן וחשק לשום דבר חוץ מהפרויקט הזה, בכלל לא שכבנו. ערב אחד דורית יזמה שיחה על היעדר המין בחיינו, 'אצל כולם זה ככה,' תהתה בקול, 'או שרק אנחנו דפוקים?' ניסתה לצחוק, אבל נתקע לה הדיבור לרגע."

הוא עצר לנשום, גם אני.

"ואז, בחצי הומור, היא הציעה שאולי כדאי לסמן ביומן זמן סקס."

עיניי נותרו תוהות מולו והוא נחלץ להסביר לי בהרחבה.

"כמו שאנחנו טובים בציות ליומנים בעבודה, בפגישות, בפרויקטים גדולים. אפילו סידורים של קניות ותשלום חשבונות כתבנו ביומן המסונכרן שהיא יצרה לנו, גם את הנסיעות בשבתות לבקר את אימא שלי, יציאות למסעדות עם חברים וסרטים. הכול היינו כותבים ביומן, והוספנו כל מיני פרצופים מחויכים, חשבנו שאנחנו קלילים וזורמים."

אישרתי במבט שהבנתי אותו וחשבתי על הדמיון המסוים לבעלי וליחס המקודש שלו ליומן.

"'אז אם החיים שלנו כל כך מתוכננים, כמו ששנינו אוהבים,' דורית הציעה, 'אז בוא נוסיף גם זמן למפגש מיטה.' צחקתי, אבל בעצם נעלבתי, ולא רציתי שהיא תראה."

מיהרתי למחוק את עווית הזלזול שרצתה לעלות על פניי ביחס ליומנים ולאנשים, או ליתר דיוק ביחס לבעלי.

"זה הצליח לנו בדיוק פעמיים, הדייט של זמן מיטה, וגם אז הרגשתי מאולץ, כאילו בגלל שקבענו אז חייבים וגם צריכים להיראות שמחים ומסופקים. אחר כך חזרנו לשגרה המתישה, וככה יצא שלפעמים עבר חודש עד ששנינו הרגשנו שזה כבר מוגזם, נבהלנו ופחדנו לשאול את עצמנו או לדבר על זה שוב, ומה זה אומר עלינו כזוג, ולא יכול להיות שהמין כבר פחות חשוב בינינו."

ביקשתי רגע סליחה, הרגשתי מחנק. קמתי להביא לנו מים טריים במקום אלו שעמדו והזיעו לעייפה בכוסות. הצעדים שלי נעשו איטיים, כמו רוצים לרמוס בכבדות, עד כתישה, את ההשוואות שעלו בתוכי לחיי המין העלובים שלי עם בעלי.

"עכשיו כשאני מספר לך ומשחזר את זה, אני חושב שבעצם קינאתי בה." הוא העז להרים עיניים ולייצב את מבטו מולי. "קינאתי שהיא העזה להתפתות, לחוות ולהתענג. כן, היא לא הסתירה ממני את התשובה, גם כשצעקתי את השאלות, אם היא נהנתה, אם היא צרחה כשגמרה. כמו פעם, כשהיינו צעירים וחשבנו שאוקטבת הצלילים שלה מרשימה גם את השכנים, ואני כלום." עיניו הצטמצמו כמו בבכי, והוא חזר והשפיל את מבטו לכוס המים שבידו. "אפילו לאונן, סליחה על המילה, מאיה, הפסקתי."

עוד לא מצאתי את המילים שיבהירו לו שהדרך שבה הוא מתבונן כעת במה שהתרחש היכולת להודות בקנאה מעידות על אומץ.

"איך לא הסכמתי לראות את זה, רק התעטפתי באגו הגברי השברירי שלי. אולי צריך להמציא מילה חדשה. מה דעתך, מאיה הבלשנית, על המילה גברירי?"

ניסיתי להעמיק ולהבין את הלך רוחו, האם החזיר לעצמו כוחות אחרי שפרק את עומס הרגשות? האם יסכים לרגע לנוח מהמלל שירד כמו מסך עבה וכבד על השבר של הבגידה? האם כעת הוא מוכן להקשיב ולקבל ממני איזושהי תובנה?

מה יש לי להגיד לו על מין? שאני מזדהה עם חלק מהתחושות שתיאר לפני הבגידה? הדמיון העיר נקודה כואבת בגופי, שלא רציתי לגעת בה. חזרתי להתרכז בדרור, ששב והביט בי כעת, נטול הזעם הירוק שישב בעיניו עד כה. ואז ניצתה בי הידיעה מה לומר.

"אתה יודע, דרור, נכון שאני צעירה ממך בעשר שנים, אבל בגילים שלנו זה כבר לא משמעותי, אז אני רוצה לספר לך משהו שלמדתי על סליחה." התגאיתי בנתיב שפניתי אליו יחד איתו. "הסליחה – היא עבור עצמנו. הרי אם אנחנו לא סולחים, אנחנו מענישים את עצמנו, כאילו שתינו כוס רעל ואנחנו מצפים שהפוגע הוא זה שימות."

עצרתי לרגע, מופתעת מההקשבה הדרוכה שלו. "מניסיוני, סליחה מעניקה הקלה עצומה וזה כוחה. תחילה יש להרגיש את הכאב ולתת לו מקום, ואז להתחייב עבור עצמך שתעשה הכול כדי להרגיש יותר טוב. אפילו לא הכרחי לראות את האדם כדי לסלוח. צריך לשנות את הסיפור, להחליף ערוץ, לשנות פרספקטיבה ולא לפעול רק מתוך הכאב והפגיעה. אתה יודע, ציפיות וכריות, זה שחוק."

שרירי פניו שנרגעו מולי עודדו אותי להמשיך. "אז תזכיר לעצמך את האפשרות הזו לסלוח," אמרתי בלי סימן שאלה בסוף.

"אני שומע וגם מקשיב," הוא הגיב מייד.

הזדרזתי לא לאבד את הקשב שלו ואת הריכוז שלי. "יש בסליחה את ההכרה במה שקרה, אחריות על הנעשה ועל הרגשות, לא לפחד להרגיש רגשות כמו בושה ואשמה, שיש לה נטייה להתחבא, כי היא מפחדת מהתוצאות. יש שם גם חרטה ותיקון, ובעיקר הבטחה לעצמך לא לחזור על הפגיעות הזו. טוב שאתה מדבר על זה כדי לשחרר, לפתור, לקבל ולסלוח."

נגמר לי האוויר, התעייפתי מהמונולוג שיצא ממני כמו הקראה מספר לימוד ופחדתי שהעקתי עליו. אבל דרור אמר מייד, "אני מבטיח לחשוב על זה," ותשובתו הפתיעה אותי והחזירה לי את האוויר הנדרש לעוד תוספת.

"אני אוהבת את מטפורת החץ המורעל. מישהו שולח חץ מכאיב לעברי, אז אני זזה הצידה וזהו. לא מתחילה לחשוב ולחקור מה החץ מכיל ולמה הוא עשה את זה, כי ככה אני ממשיכה לתת לו כוח הרס עבורי. פשוט זזה הצידה, מזיזה גם את האגו השברירי, כמו שקראת לו. נותנת לחיצים לנחות, לא מרימה אותם ולא מתעסקת בהם." סיימתי ולגמתי מהמים שהתחממו שוב.

דרור סימן לי בעיניו ששמע, אבל נדמה שכבר עייף לענות. קלטתי את העייפות שזרמה ממנו ואפפה גם אותי.

"נסיים עכשיו ונסכים להיות גמישים בימים ובשעות בהמשך המפגשים. לא חייבים להיצמד לימי שלישי, אני פנויה גם בימים אחרים, דבר איתי ונתאם גם לפי הטיפולים שלך ואיך שתרגיש אחריהם. אני מבטיחה לך שגם אם נדלג על שבוע אחד, נשלים באחרים."

דרור עשה תנועה איטית עם הראש.

יצאתי וסגרתי את הדלת בשקט, לא להפריע לשינה שנחתה עליו כמו שמיכה כבדה.

בהליכתי המהורהרת לאוטו קיוויתי שבהמשך אוכל לפגוש את דורית או את נטע, שגרה קרוב. האמונה שיש למשפחה הקרובה חלק חשוב במערך התמיכה שבה ופעפעה בי. חששתי שאחרי הסודות שדרור הפקיד אצלי היום, הוא לא יתרצה ולא יסכים לכך.

---