“הרעיון הפילוסופי הזה, ‘בוא נניח שהעץ הזה לא ייפול עלינו’, שהגה פו למען ידידו, חזרזיר, הוא רעיון אדיר, אך פו לא היה הראשון לחשוב עליו”, אומר ד”ר חיים שפירא, בשיחה במלאת 100 שנים לצאת ספרו של מילן, “פו הדוב”, שראה אור ב־14 באוקטובר 1926.
פילוסופיית החיים שמייצג פו הדוב עשויה להישמע לקורא בימינו בנאלית, שטחית, משומשת עד זרא בפי מאמנים לחיים. לפי פו, חשוב ליהנות מהרגע, אין צורך למהר לשום מקום, חוויית האושר טמונה בדברים הקטנים בחיים, האופטימיות היא כמעט ערך עליון, והכעס – על עצמנו ועל אחרים – מיותר. וכמובן, חשוב לעודד אחרים ולעזור להם. כך לפחות נוהגים החברים ביער.
תורת היחסות של פו
חיים שפירא, דוקטור במתמטיקה ובהוראת מדעים, מציע קריאה קצת אחרת בסיפור של פו הדוב. לשיטתו, מסריו של מילן אינם שטחיים כלל: “כשחזרזיר ופו עומדים מתחת לעץ, חזרזיר בחרדות. הוא שואל בפאניקה ‘מה יקרה אם העץ ייפול עלינו?’. פו חושב רגע ואומר ‘בוא נניח שהעץ לא ייפול עלינו’. רוב הדאגות שלנו הן דאגות סרק. הרי אי אפשר למות גם מהתרסקות מטוס וגם מצונאמי בו זמנית”.
כלומר, לא לעשות כלום זו הרפתקה מדהימה. כולנו תמיד ממהרים, תמיד בתחושה שאנחנו מפספסים משהו. פו מביא רעיון מדהים – מותר לא לעשות כלום. לי זה שינה את החיים. למדתי מפו להרשות לעצמי לא לעשות כלום, ואלה רגעים נפלאים, זו חוויה דתית ממש. אני עושה את זה לפעמים בנמל יפו. כשאת לא עושה כלום, את שמה לב לים, להמיית הגלים, לצבע השמיים, לדפיקות הלב שלך. כל הפליאה מהעולם יכולה להתרחש רק ברגעים האלה. לצערנו, בתרבות המערב בלתי אפשרי לא לעשות כלום בלי להרגיש רגשות אשמה.
עיקרון חשוב נוסף בסיפור בא לידי ביטוי בסצנה שבה פו מגיע אל ארנב וכדרכו, אוכל יותר מדי דבש, עד כדי כך שהוא נתקע בפתח ולא מצליח לצאת. לו זה היה קורה לי, הייתי כנראה אומר לעצמי, ‘אכלת כמו חזיר, השמנת’. זו, כמובן, מחשבה שלילית. לפו אין מחשבות כאלה, ולכן כשהוא תקוע ככה הוא אומר לארנב: ‘תגיד, מי בונה את הפתח ככה שהוא נהיה צר יותר עם הזמן?’. זה מדהים. זו תורת היחסות לפי פו הדוב – זה לא אני שהשמנתי, זה הפתח שנהיה צר. פו בעצם מציע לאנשים להפסיק להאשים את עצמם בכל דבר”.
שפירא התוודע לפו הדוב לראשונה כשהיה בן 6, ברוסית. הוא התאהב מיד בדוב השמנמן, מאז ועד היום, הוא אומר, זו הדמות הספרותית האהובה עליו. ההתבוננות שלו בדוב, שכונה בתרגום לרוסית “וויני פוך”, השתנתה כמובן עם השנים: “היום פו מעורר בנו געגועים לעולם טוב יותר, עולם נטול רוע. אין עולם כזה, אבל כשאתה בן 6 אתה מאמין שיש”.
פרופ' דניס סובולב, סופר ומשורר, חוקר ספרות ופילוסוף של התרבות, פרסם ב־2017 מאמר בכתב העת "דפים" (בעריכת פרופ' ורד כנען לב וסובולב עצמו) ובו הוא מציע קריאה פילוסופית, חברתית ופוליטית בספרי "פו הדוב". לטענתו, דווקא הפשטות לכאורה של הספרים מסתירה תפיסת עולם רדיקלית, שבמרכזה שלילת הסדר החברתי הקיים והאפשרות לדמיין צורת קיום חלופית.
כמו שפירא, גם סובולב התוודע לטקסט האלמותי לראשונה ברוסית, כפעוט כבן שנתיים. לקראת תחילת לימודיו בבית הספר היסודי העניקו לו הוריו עותק ששמור אצלו עד היום. הוא מספר: "בהקדשה שכתבו לי הוריי הם איחלו לי להיות טוב לב, חכם ואמיץ כמו פו הדוב. כך הם סימנו את הכיוון שאליו ביקשו לנתב אותי בקריאה בספר – התכונות האנושיות, האתיקה, מי אנחנו כבני אדם, חשובים הרבה יותר מהצלחה או מעושר. במפגש המאוחר יותר עם הסיפור, כשהקראתי אותו לבני, הוא אהב, ואני איתו, את העובדה שמעבר להרפתקאות הרבות זהו ספר עם היעדר כמעט מוחלט של רוע.
בשונה מסיפורי הרפתקאות אחרים, ב'פו הדוב' אין אויבים, אין יריבים. העולם שמילן יצר שמור לחלק הטוב של הנפש האנושית, עם כל החולשות שיש לדמויות ולכולנו. לא כל מה שנראה בעינינו כחיסרון מצדיק ביקורת על הזולת".
גיחוך הרצינות
ביער שבו מתרחשת העלילה לא מתקיימים כמעט מושגים כהיררכיה, תחרות, שליטה, כסף, או עבודה כאמצעי פרנסה. הדמויות אינן שואפות לצבור עושר, להשיג מעמד או להתקדם בסולם חברתי, והן לעולם אינן נוהגות באלימות.
"העולם שמילן העמיד הוא אוטופי", אומר סובולב. "זה ספר פוסט־טראומטי. מילן השתתף במלחמת העולם הראשונה ובמהלכה באחד הקרבות הקשים בתולדות האנושות. בספר הוא הציע מחווה ביקורתית כלפי הציוויליזציה שיצרה את מלחמת העולם הראשונה. הוא כתב את הספר כחלק ממפעל ספרותי רחב יותר שלו, של ההתמודדות עם הכאב, עם השכול ועם הרוע האנושי. בתוך ההקשר המורכב, הקשה והמיוסר הזה שאיתו מילן התמודד, הוא ניסה להעמיד חלופה דמיונית”.
ערך ראוי לציון בספר, גם בעיני סובולב, הוא הידידות. "הידידות בין פו לחזרזיר היא אחת הדוגמאות הכי מפורסמות לידידות אמיתית, עמוקה, נאמנה. הם שונים זה מזה ומשלימים זה את זה, יש להם שפה פרטית משותפת ומתקיימת ביניהם כנות כמעט מוחלטת. זו דוגמה אוטופית לידידות", הוא קובע.
היבט מרכזי נוסף שעליו כותב סובולב במאמרו הוא שלילת התפיסה התועלתנית של הפעילות האנושית. פו, למשל, מחבר שירים מתוך הנאה ויצירתיות ספונטנית, ולא כדי לזכות בהכרה. הפעילות עצמה, ולא התוצאה, היא בעלת ערך. לכן, בין השאר, ניסיונותיהם של ארנב וינשוף להיות רציניים ויודעי כל, לחנך את האחרים, מוצגים בסיפור כמגוחכים למדי.
בעולם האוטופי שבו מתקיים פו הדוב, שנקרא במקור וויני על שם הדובה שהובאה באותה העת לגן החיות בלונדון מקנדה, אין כאבים של ממש, אין דאגות של ממש. היער בסיפור הוא מעין מיקרוקוסמוס חברתי, וההרפתקאות שחווה חבורת החיות עם כריסטופר רובין הן ביטוי לתקופת הילדות המוקדמת, שבה הילדים חשים אומניפוטנטיים ואינם מודעים לסכנות קיומיות, לאובדנים אפשריים, לעובדה שלא תמיד סוף הסיפור טוב. כולם, למעט כנראה איה הפסימיסט. בעולם הזה, כמעט גן עדן עלי אדמות, האושר אפשרי. במציאות היומיומית שלנו הוא אולי אפשרי אבל בוודאי קשה יותר להשגה.
הפרק האחרון בספר, שבו כריסטופר רובין נכנס לראשונה בשערי בית הספר, הוא פרק עצוב. “זהו פרק של פרידה, של אובדן”, מסביר סובולב. “הכניסה לעולם בית הספר, שבו התמימות נחשבת לחיסרון, מתוארת כנפילה. זו פרידה מהעולם הטוב יותר שיכולנו לבנות לעצמנו, לטובת העולם הממשי שסובב אותנו”.
“היכולת לממש את הרעיונות על אושר שעולים בספר היא אישית מאוד", מסכם שפירא. "חלק מאיתנו לא יכולים לממש אותם, ואחרים לא מעוניינים בזה. לכל אחד רצונות שונים ויכולות שונות, ואין חוקים אוניברסליים לאושר ואין טיולים מאורגנים אליו. בספרי אני מציע דרכים להתקרבות אל האזור שממנו יוצא השביל המוביל אל האושר, ופו הדוב הוא מורה הדרך הטוב ביותר לשביל הזה. העקרונות הפסיכולוגיים־פילוסופיים שהוא מבטא בספר חשובים מאוד בעיניי”.
“פו הדוב” וספר ההמשך, “הבית בקרן פו”, תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים. בשנת 1961 רכשה דיסני את הזכויות לשימוש בדמויותיהם של פו וחבריו, יצרה סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה וכמובן ליין מוצרים שהפך את הדוב האהוב לדמות צהובה הלובשת רק חולצה אדומה. מהמכנסיים נמנע פו גם במקור המילני.
התרעות פיקוד העורף