עדן - ספר אחד, שתי תקופות של אבהות

יש ספרים שאתה קורא וממשיך הלאה, ויש כאלה שנכנסים מתחת לעור ומסרבים לצאת משם גם כעבור שנים. ספרים לתמיד. "עדן" של יעל הדיה, שראה אור בשנת 2005 בהוצאת "עם עובד" ובעריכת נילי מירסקי ז"ל, הוא בשבילי ספר מהסוג השני.

לאחרונה בחרתי לשוב אליו, הפעם בשלב בוגר ומבוגר הרבה יותר של אבהותי. רציתי לבדוק אם הספר שטלטל אותי אז, כשילדיי היו צעירים, בואכה גיל ההתבגרות, מסוגל לעשות זאת גם היום. גיליתי שלא רק שעוצמתו לא פגה, אלא שממרחק השנים נוספו לו רבדים חדשים. לכן החלטתי להקדיש לו את הטור הזה, יותר משני עשורים לאחר פרסומו.

העלילה מתרחשת במושב עדן, ששמו האירוני מסתיר מציאות רחוקה מגן עדן: זוגיות מתפרקת, כמיהה נואשת לילד ויחסים משפחתיים טעונים, ובמרכזם רוני, בתו בת השש־עשרה של מרק. רוני נערה רגישה ומרדנית המקיימת קשרים עם גברים מבוגרים, ובהם אלי, השכן הנשוי. אביה אוהב אותה, אך אינו יודע באמת מה מתחולל בחייה.

באחד הרגעים המצמררים בספר, רוני מטיחה באביה שעליו להשגיח על ילדיו הקטנים טוב יותר משהשגיח עליה. משפט אחד שחשף מולי תהום של החמצה הורית. אולי זה הדבר המפחיד ביותר בהורות: לגלות שאתה יכול לאהוב את ילדיך בכל מאודך, ובכל זאת לא לדעת כמעט דבר על התהומות שנפערים בנפשם.

יעל הדיה עושה בספר הזה דבר שסופרים מעטים מעזים לעשות. היא לוקחת את המשפחה, המוסד שאנחנו עוטפים במילים כמו בית, אהבה וביטחון, ומניחה על השולחן את הקרביים המדממים שלו. דרך הדמויות והעלילה היא דנה בקנאה, בבדידות, בתשוקות, בכישלונות ובפגיעות שאנחנו גורמים דווקא לאהובים עלינו ביותר. והיא עושה זאת בלי לשפוט.

ההורים שבספר אינם מפלצות. הם בני אדם, פגומים, מבולבלים, לעיתים אנוכיים ובעיקר חסרי אונים. כוחה הגדול של הדיה טמון גם בדרך שבה היא בונה את דמויותיה. לכל אחת מהן קול משלה, עולם פנימי שלם, חולשות, תשוקות ופחדים. אף אחת אינה רק טובה או רעה, קורבן או אשמה. כולן אנושיות עד כאב.

הדיה יודעת לטוות ביניהן רשת סבוכה של יחסים, שבה כל מילה, שתיקה או מעשה של האחד מהדהדים בחייו של האחר. המתח שהיא יוצרת אינו נובע רק ממה שקורה, אלא בעיקר ממה שאינו נאמר, ממה שהדמויות מסתירות זו מזו ולעיתים אף מעצמן.

וכך, כמעט בלי שנרגיש, אנחנו נשאבים אל תוך עולמן, מבינים את כולן, כועסים עליהן, מרחמים עליהן, ובעיקר מתקשים להניח את הספר מהיד. בקריאה החוזרת ממרחק השנים הרבות, הבנתי שהשאלות שהספר עורר בי אז לא נעלמו, אלא העמיקו. אז קראתי אותו מתוך חרדה מפני מה שעוד עלול לקרות.

היום אני קורא אותו גם מתוך הידיעה של מה שכבר קרה, ומתוך ההבנה שהורות היא מסע שאין בו תעודת גמר. האחריות שלנו אינה פוחתת, אינה מסתיימת, כשהילדים גדלים. היא רק משנה את פניה. מעטים הספרים שגרמו לי להביט מחדש בעצמי כאבא.

"עדן" עשה זאת אז, ושב ועשה זאת גם היום. שנים רבות חלפו מאז קראתי ספר חדש של יעל הדיה, ואני מקווה מאוד לזכות בקרוב ברומן נוסף פרי עטה. הדיה היא סופרת אמיצה, שאינה חוששת לחצות את קווי האויב בכתיבתה ולחדור אל המקומות הכואבים של הנפש האנושית, הרחק מהעורף המוגן והמנומנם של הספרות.

האומץ הזה הרשים אותי כל כך, שכשסיימתי לקרוא את "עדן" ב־2005, הבנתי שגם אני רוצה לנסות לכתוב ספר. לא ידעתי אם אצליח, אבל ידעתי מה אני מבקש ללמוד ממנה: להעז לכתוב בכנות ובחשיפה, גם במחיר של אי־נוחות. כי אולי דווקא שם, מעבר לקווים, במקום שבו הכתיבה מסתכנת והקורא מאבד את שלוותו, עשויה להיוולד ספרות גדולה.