הילד הזה זוכר ש"הכל זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר", ואנשים אמרו גם דברים כמו: “היכנסו הערב, יש ריבה מתות גינה", “ובלילה תתכסו כי תהיה צינה". הכל נכון גם כאן, אבל בניגוד למנור, שזעק: “לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא, כל ימיי אני הולך לשם ולא מוצא", זמיר נדמה מפויס בהרבה. הוא “הולך לשם", אל ילדותו ונעוריו, ומוצא מעיין איתן של זיכרונות טובים ואוצרות בלומים של תמונות קצרות מחיים אחרים. הערת הפתיחה מסבירה הכל: “חלק מהאירועים הכתובים בספר הינם אמיתיים והתרחשו אך ורק בדמיונו של המחבר, וחלק מהאירועים הינם פרי דמיונו הקודח ואכן קרו באמת".
אפשר להתכסות בספר כמו בשמיכה נוסטלגית חמה ומנחמת, שתגן עלינו ביושר ובמלוא ההתכוונות מפני צינה של חדשות קשות וציניות צרופה, שהיו למטבעות הסחירים ביותר בצוק העיתים.
“תנופת הבנייה בגבעתיים של תחילת שנות השבעים יצרה התעניינות אדירה במשחק הפינג פונג. ההתלהבות תודלקה על ידי ניכוס מסיבי של פלטות פיגומים שצמחו בכל רחוב. הפלטות שימשו כשולחנות מושלמים לטורנירים אינסופיים אצל ילדי השכונה".
ובינתיים, בספרייה העירונית בגבעת רמב"ם. “דני, שהוסלל על ידי שמוליק להתבגר על ברכיו החסונות של פטריק קים ומחנה השבויים האימתני סטלאג 17, רצה לעלות מדרגה. הוא שאף לקרוא ולהבין יותר לעומק ספרות ‘אמיתית' בכריכה קשה, ועינו צדה את הספר עם השם המבטיח ‘ניחוחות של צרפתייה חמה'. הוא הרגיש כי זכה בפיס. באדישות מעושה ועם המון דפיקות לב, תחב דני את הספר תחת בית השחי. הוא ניגש אל גברת אלדמע ואמר כבדרך אגב שהספר מיועד לאמו (...) מה רבה הייתה אכזבתו כשגילה שמדובר בספר בישול צרפתי. עמוד אחרי עמוד הציג הספר תרנגולות ממולאות, רטבים בצבעים חשודים ותמונות של דגים עטופים בעלי גפן. האכזבה הענקית פינתה מקומה לצחוק בלתי נשלט. במשך שבוע שלם סחב את הספר איתו, מתרברב בפני כל חבריו שהוא קורא ספרות של מבוגרים. רק כשהם ביקשו שיקריא להם קטע, הוא היה שולף מתכון מפורט למרק בצל עם קוניאק. החבורה נפלה מצחוק, ודני הבין שגם ספרי בישול יכולים להפוך להרפתקה, אם רק יודעים לספר אותם נכון".
וזמיר מספר נכון, גם על הספרים שקוראות האמהות בשקיקה, באדיבות מועדון הספר הטוב של הוצאת מ. מזרחי. למשל על “עוזרת בית שאיבדה את זכרונה בתאונת דרכים, עבדה כמשרתת באחוזה של נהג מירוצים צעיר, יפה תואר ומיליונר אשר התאהב בה כנגד כל הסיכויים עד שרגע לפני הנישואים התברר להם כי הם למעשה אחים למחצה ואהבתם לא תוכל להתממש".
ועוד תמונה ישראלית של פעם. “המיתון העמוק של 1965 לא פסח על משפחת חריש. בהחלטה מושכלת הושם וטו מצד רחל על קניית מהדורת הערב המאוחרת של עיתוני הצהריים, וטקס ההאזנה לחדשות השעה שמונה מקול ישראל החל בהתהוות ראשונית. קודם לטקס חובה היה לסיים את ארוחת הערב הקבועה שכללה ביצה מקושקשת, שתי פרוסות לחם מרוחות בגבינת סביון מימית ונטולת טעם ועליה זיתים ללא גרעינים ושתי קוביות שוקולד שאותן מותר היה לאכול בסלון תוך כדי האזנה לחדשות. לדני היה צורך להבין בזמן אמת את דבריו של משה חובב שבקעו ממכשיר הרדיו (...) אבל לא הצליח לרדת לשורשי החיבור המטפיזי בין שר האוצר ספיר לשובינסקי ויצירת הסוסיתא. טקס הוצאת בקבוקי החלב הריקים לחדר המדרגות והכנסת המטבעות לתוך אחד הבקבוקים בסכום מדויק שינחה את החלבן כמה בקבוקי חלב להשאיר בבוקר, היה מקודש".
איפה הטקסים המקודשים האלה, והיכן בקבוקי החלב והמשפחות שמתכנסות סביב מקלט הרדיו בסלון. מותר להתגעגע, אפשר לחייך, נעים, ואפילו נעים מאוד להיזכר באתמול ובשלשום, אבל כדאי לא לשכוח את המחר, ואסור להפסיק להילחם עליו.
התרעות פיקוד העורף