מישהי שהכרתי פעם סיפרה לי שהיא חוֹוה התקפים דיסוציאטיביים. "אני מסתכלת על הכתפיים שלי והנמשים שלי נראים לי כמו כתמים של ג'ירפה. זאת חוויה נוראית".
"יש לך מזל", עניתי לה בליבי, "שאת לא דיסוציאטיבית אלא שקרנית, כי מה שאת מתארת פה נשמע לי כמו עילה לאשפוז כפוי". הנחתי עליה יד מנחמת ועשיתי את הפרצוף עם הגבות, שמשַווה לי מראה נדיב ומנחם. הפנים הן מסכה כה דינמית. מי שיודע לערבב נכון את קוקטייל המרכיבים בה יכול להפעיל את הצופה באופן מאוד יעיל. המילה "מבט" זאת פשוט דרך מפוארת להגיד "פרצוף". מספיק שרק אפער מעט את הפה שהיה חתום, ומסכה של אמפתיה תהפוך לשל פצע, סמכותית תהפוך מתמסרת, אימא תהפוך ילדה. כרגע אני מתהדרת דווקא בזו השנייה, ומקבלת גם נקודות בונוס על הבכי.
תמיד אני בוכה בתיאטרון. לכאורה מתוך התרגשות, אבל האמת היא שקשה לי מאוד להתרכז כשכל פעם אני נכנסת לעצמי בפריים. אני מנסה להיזכר אם באמת אהבתי תיאטרון כילדה, או שזה היה כמו היום, שאני בקושי מצליחה להתרכז בהצגה מרוב שאני עסוקה בעצמי כקהל. הזיכרון מספר לי שאז דווקא הצלחתי פשוט לחיות סתם, אבל כבר למדתי שלא כדאי לסמוך על רשומון של שקרנית.
אחד השחקנים על הבמה רזה, לבנבן, מתולתל, צעיר ומסכן. למרות הפגיעוּת שהוא משדר, אין לי ספק שהוא מודע ליופי שלו. נרקיסיסט מדושן עונג שמתהלך בחייו במעין שבריריות מעושה ששומרת עליו מוגן אפילו מהקנאים. אני מתעבת אותו אבל לא מצליחה להפסיק להסתכל, אפילו שהוא הכי נמוך, כמעט נעלם.
לפחות כשהוא שם יש לי במה להיאחז. נראה לי שאני מעדיפה שואה על שעמום, הלוואי שהמחזה הזה היה נשרף יחד עם הכנסייה הארורה הזאת שעליה הם מרשים לעצמם לברבר במשך שעתיים וחצי ללא הפסקה. בכל זאת, כשעולה האור אני רצה החוצה להספיק לפגוש את השחקנים ביציאת האמנים.
ליד הדלת הירוקה, מאחורי חבל קטיפה אדום, מתחת לפוסטר עם הכיתוב "אלוף הבונים", עומד שומר רחב כתפיים שתפקידו להרחיק מכוכבי התיאטרון החשובים את קהל המעריצים ההיסטרי, המורכב משישה ורבע תיירים מנומנמים שממתינים פה עד שיתחיל לרדת גשם. אני מתלבטת אם לפנות לשחקנים במבטא ישראלי או אנגלי. אולי פתאום אחד שלישי... שוודי, מה אכפת לי? מה הכי יפעיל אותם? אם אני מקומית, או אם באתי מרחוק? אם באתי ממדינה דוברת אנגלית, או לא? אבל היום זה פחות משנֶה, היום התוכן ינצח את הצורה.
אני מחכה למתולתל. שני יפנים מתייאשים ונוטשים את הקבוצה, נשארנו ארבעה ורבע. ראשונה יוצאת אלינו הילדה, ומייד אחריה אלוף הבונים. היא נצמדת אליו כאילו באמת היה לה מאהב. אחריהם הזקן, שנראה מקרוב אף יותר שחפני מאשר על הבמה. המתולתל שלי ממשיך לא לצאת והרגל שלי מתחילה לרטוט. אני מתחרטת שרק החמאתי לזקן ולא סיפרתי לו כלום על עצמי. רציתי להידמות לנדיבה, סעמק. דמעות שוב עולות בגרוני, אבל הפעם מיוזמתן. אני מקווה שהמתולתל שלי יֵצא בזמן לראות את הבכי הזה, את זה, האמיתי, אבל מייד כשאני נעשית מודעת אליו, הוא מומר בחיקוי של עצמו. כמה נדירים הם הרגעים האלה שלפני המודעות העצמית, וטהורים. אני תוהה אם לכולם הם חולפים לפני שהם מספיקים להתענג עליהם. שעצם התענוג הוא זה שגוזל אותם.
אני מרימה שוב את הראש ומגלה את המתולתל שלי מתרחק לעבר האופק המפויח של לונדון. אולי זה היה המבטא הישראלי שלי שניכר אותו. זבל אנטישמי. אימא הייתה מחייכת עכשיו, "זה מה שקורה כשמשקרים", אני שומעת אותה אומרת בזחיחות. היא תמיד התרגזה עליי כשדיברתי אנגלית במבטא ישראלי, כי היא לא אוהבת שאני "מתחפשת", ושתינו יודעות שהטבע שלי הוא כבר המבטא הבריטי שרכשתי מהארי פוטר. את הכישרון למבטאים, השמועה מספרת, ירשתי דווקא מאבא.
אוי מטומטמת, הייתי צריכה לספר למתולתל שלא הכרתי את אבא שלי! אם הוא היה יודע שהתייתמתי היום לגמרי, אולי הייתי מעוררת בו משהו אמיתי. אם יש באנגלים משהו אמיתי שיכול להתעורר, כלומר.
"היי באב", אני נכנעת ועונה לטלפון בדרכי חזרה למלון, שנמצא במרחק שמונה דקות הליכה מתיאטרון היימארקט המלכותי. מלבד הערב, נשארו לי כרטיסים לעוד שלוש הצגות. הלוואי שהייתי יכולה להישאר פה עד סוף הטיול. אימא תישאר מתה גם כשאסיים, ואפילו אספיק לשבעה. אני מתנחמת בכך שלפחות מצבי מספק לי סיבה ראויה לקום בבוקר בחרדה. אובדן של הורה זה כמו מחזור - מצדיק הכול.
כשקמתי הבוקר וראיתי שיש לי 17 שיחות שלא נענו, ידעתי. מצד שני, תמיד אני יודעת. מאז שאני זוכרת את עצמי, היום זה היום שבו אימא שלי מתה. אם היא איחרה לאסוף אותי מהחוג, זה כי היא מתה. אם היא לא התעוררה לפני הצהריים, היא מתה. אם היא לא עונה לטלפון, היא מתה. כבר אחרי הצלצול הראשון זה צלצול אחד יותר מדי, אימא שלי התפגרה, אני יתומה, בטוח ירשו לי לא להשתתף בשיעור ספורט. אימא שלי מתה פעמיים בשבוע, כל שבוע, מאז שהייתי בת חמש.
כבר עם כניסתי לחדר המלון הקטן בהיסטוריה, פטירתה של אימא מאכזבת בתור תירוץ להישמט ממסלול החיים. מה הטעם בלהתייתם, אם את עדיין צריכה לצחצח שיניים? והמשחה הזאת הייתה אמורה להיות מלבינה, בינתיים אני לא רואה שום שינוי.
כשהייתי ילדה ולא רציתי להתקלח, הייתי מערימה על אימא בכך שסירקתי את שערי במברשת רטובה והתעטפתי במגבת לחה. למה צריך לעשות אמבטיה כשאפשר פשוט לספר את הסיפור של אמבטיה? אמנם למחרת הילדים נמנעו מלהתקרב בגלל הריח, אבל לי זה לא הפריע. קלדרון, לעומת אימא, מעולם לא נפל בזה. הוא לא ויתר לי עד שלא התפשטתי, ונשטפתי, וצחצחתי, ואז גם השכיב אותי לישון בעצמו, לוודא שאני לא ממשיכה עם תכסיסים ובעצם בורחת למלונה של ג'וני להתכרבל. במיטה הוא היה שר לי שירים עד שהייתי נרדמת, ואז נושק למצחי ויוצא. כמובן שמעולם לא באמת נרדמתי, אבל למדתי שאם אני מרפה את כל השרירים ועוברת לנשום מהאף נשימות כבדות ואיטיות, זה יספר את הסיפור של שינה, וקלדרון יֵצא לי מהחדר.
רק קלדרון היה פנוי לשיר שירי ערש. אימא נהגה לכתוב מאמרים עד שלוש לפנות בוקר, ואז מיהרה לישון, כי בחמש כבר נאלצה לקום לרוץ, מאחר שבשבע היא כבר קיבלה מטופלים.
מחיאות הכפיים מעירות אותי כשהמטוס נוחת בישראל. אני מדליקה את הטלפון ומגלה שוב שאין לי אימא. מוצפת הודעות, תיוגים, שיחות שלא נענו, כולם משתתפים בצערי. אני מרפרפת בין השמות על הצג, מחפשת את השם של איליי. הידיעה כנראה עוד לא הגיעה אליו.
מנגד, בשדה כבר מחכה לי האביר על הפג'ו האדום שלי. דניאל תמיד שם, הוא תמיד רוצה להיות שם. לפעמים זה מרפא אותי, אבל לפעמים זה כמו היום. עיניו אדומות ונפוחות יותר משלי. הוא אהב מאוד את אימא, לא חשבתי על זה שגם הוא באבל. מנומס לנחם אותו ברגע כזה, או שעדיף פשוט לתת לו לשחק את דמות המושיע? הוא עוטף אותי בחיבוק ואני לא מנסה לשכנע את עצמי שהמשקל שלו לא מכביד עליי. את השקרים אספר לעצמי ביום אחר, אולי אחרי השלושים.
איך אהבתי להתכרבל עם איליי כשהיינו בני חמש־עשרה. להורים שלו הוא בקושי נתן לגעת בו, אבל איתי הוא היה איליי אחר. עוד לפני שהיינו זוג, היינו שוכבים במיטת היחיד בחדרו, הוא במכנסי טרנינג וסוודר, אני במכנסון וגוזיית ספורט שבקושי מחזיקה. הייתי מחבקת את גופו הקטן ברגלי ומניחה את הראש שלי על חזהו. היד שלו כמו חיבקה חזרה, אבל בלי להפעיל שום לחץ. עוטפת בריחוף, כמעט איננה. הייתי מעמידה פני נרדמת, כמו שלמדתי לעשות עם קלדרון, ואז הייתי מקרבת את פניי אליו, עד ששפתיי נגעו קלות בצווארו, ונושמת לתוך עורפו. חיכיתי שיזוז, שיירתע מהמגע הישיר הזה עם הבל הפה החם, זאת לא אמורה להיות תחושה נעימה. שפתיי כמעט נוגעות בעורף הדקיק, בשערות הסומרות, ובכל זאת, הוא נשאר. נינוח, רך וקבוע.
אני תוהה אם יש לי פיצול אישיות. כילדה, קראתי לה "השד". לקול הזה שאומר לי, בזמן שאני שוכבת עם דניאל, את שמו של איליי. יורק את ההברות המרכיבות א י ל י י בהנאה סדיסטית. לפעמים נותן רצף שמות של גברים מעברי. זה לא כמו להיתקף בזיכרון מתוק שמפריע, או תמונה של אדם אחר, זו לא אסוציאציה טבעית של גוף שנוגע בגוף ונזכר בגוף אחר. זאת ממש הפרעה אכזרית של קול אנושי (קולי שלי) שמנסה לענות אותי. מעניין אם גם לאימא הייתה כזאת משלה, שאמרה את שמו של אבא בזמן שגחן מעליה קלדרון.
התרעות פיקוד העורף