כשהיו שואלים את דורי מה המצב בבית, היה משיב: "שרק לא יהיה יותר גרוע", ומחייך. ובאמת, שנות הנישואים הראשונות שבהן הוא ואשתו התקוטטו כמו שני חתולי רחוב נזעמים על כל מטר מרובע בדירת שלושת החדרים הממוצעת שלהם, עברו חלפו מזמן. כעת נמצאו בשלב המלחמה הקרה: כל צד החזיק במטענים שיכלו לפוצץ את מערכת היחסים בכל רגע, אבל בגלל המחיר הכבד - הילדים - הפיצוץ נמנע. נמנע אך לא בוטל או נעלם, אלא פשוט נדחה לאחר כך.
כך שבמקום סופרנובה בוהקת שהיתה יכולה להשליך כל אחד מהם לנתיב חיים אחר, זוהר יותר או פחות, חוו יחסיהם זחילה מתמשכת לעבר החידלון: אינספור פיצוצים קטנים, קטנוניים וכעורים ששחררו לחץ ואפשרו לעסק להתקיים. אבל לאחרונה היתה אשתו עצבנית במיוחד. כמובן, העובדה שהיא עבדה והוא תמיד חיפש עבודה לא הוסיפה בריאות למי מהם. מאשתו לא נסתר שהמצב ה"חדש", שנמשך כשנה וחצי, אף מסב לדורי לא מעט הנאה. הוא התלבש יפה לפני שהלך לבתי קפה, התגלח והתבשם כאילו הוא נפגש עם מאהבת. ודורי, שקרא את מחשבתה, היה מנופף ב"הארץ": "זו המאהבת שלי", נהג לומר, "לא פחות משכילה ודעתנית ממך". למרות הניסיון הנואש להעלות חיוך על שפתיה, ההתלוצצות לא התקבלה בברכה והיא הרבתה להתפרץ עליו ועל הילדים.
היא איבדה את היכולת להקשיב להם וגם כאשר האזינה כביכול למי מהם ביושבה נבולה על הספה, ראשה שמוט לאחור - היתה נרדמת בקול נחירה דקה. כשהיתה מתעוררת לקול מריבות הילדים או לקולו שניסה להסות אותם, לא נשמעה סבלנית יותר: "בסוף כל משפט שלכם יש דרישה, תלונה או טענה. נמאס לי!" פרצה את דרכה למקלחת.
משהו היה צריך להשתנות. חברים ובני משפחה רמזו לדורי לקנות לה בגד יפה, בושם, שרשרת. אולי להזמין צימר רומנטי בגליל החד־פעמי. אבל הוא התנגד. מבחינה עקרונית, כמובן. "כשאהבתי, קניתי", תלה את סירובו בנסיבות המשתנות. ובכל זאת, רצה לשמח אותה. לנוכח התמעטותה ההולכת וגוברת הוא החל לחשוב על דרך שגם תשמר את העיקרון "כשאהבתי, קניתי", גם תוריד ממנו לחץ וגם תראה לאשתו שעוד נותר הד קלוש מאהבתם, כמו קרינת הרקע הקוסמית המעידה על קיומו של המפץ הגדול.
האם לא יהיה חכם לממן לה נופש בזנזיבר או באי אקזוטי אחר באמצעות הדסטארט או כל מערכת מימון המונים אחרת שתסכים למיזם שלו - העלאת חיוך על פני אשתו ושליחתה לחופשה מרגיעה באי טרופי יפהפה? אמנם לא יהיה לו קל לבד עם הילדים במשך שבוע, הזמן שהקצה לחופשה, אבל השקט שישרור בבית, היעדר החובה לסדר את הבית בכל רגע, אווירת הנופש שתִשרה על החדרים, כאילו צמחו דקלים ננסיים בחדר שעליהם מותר להניח מגבות לייבוש ולהשאיר כפכפים היכן שמתחשק בלי להרגיש אשמה, ובעיקר, הפוגה מאווירת הדכדוך שפשתה בבית כמו טחב - כל אלה יוציאו גם אותו לחופשה. ולא פחות חשוב, נקודות הזכות שיצבור במערכת הזוגית וכן בעיני הוריה ואחיה - נראו לו כולם יתרונות שמהם יוכל ליהנות.
"אני בטוחה שאשתך אפילו לא יודעת", כתבה גולשת אחת, ואחרת הגיבה: "אולי זה עדיף". מובן שלאור התגובות הנחרצות, אף לא אישה אחת תרמה לקמפיין, עניין שעורר בדורי ספקות בנוגע לפתיחות של התנועה הפמיניסטית. "האם אסור לגבר להיקלע למצב כלכלי קשה?", תהה בפוסט נוסף שעורר אפס תגובות באחת מהפינות המאובקות ביותר ברשת.
נקודת האור של הקמפיין היתה הגברים. הם כמובן לא תרמו ולו שקל מכיסם, אבל עצות סיפקו למכביר: "אחי, למה זנזיבר? היא נהפכה ליקרה ותיירותית. שים כסף בצד למאהבת!"; "לקלאב מד יש יופי של מלון שם, בן משפחה שלי יכול לסדר לך דיל זול. תשאיר הודעה בפרטי"; "אתה הסנדק של הקול הגברי!"; ועוד מיני פנינים.
"לא חשבתי שזה יתקבל רע כל כך".
"אם לא הייתי מכירה אותך, הייתי מאמינה לך", נטלה שירה את כוס הקפה שלה ודשדשה לסלון. כשבועיים החיים זרמו במסלולם: שתיקות שהופרו בצעקות היסטריות והסתיימו לעתים במכות קלות בכנף. ואז, ערב אחד, כשצפו בתוכנית ריאליטי שאיחדה את כל המשפחה ברגע נדיר של שותפות נטולת כעס, צלצל הסלולרי של שירה. היא ענתה בקולה המדוכדך הרגיל, אך במהרה שמע שחל בה שינוי כאילו שתתה שיקוי פלאים. דורי היה מוכן להישבע שהוא שמע שם שמחה - אבל מה יכול לשמח אותה כל כך?
הוא ניסה להסוות את סקרנותו בכך שהלך לקומקום להעמיד מים ואגב כך שלח אליה מבט מרחוק. היא יישרה את רגלה על הספה - תגובה אינסטינקטיבית שהכיר כל אימת שאמר לה דבר מה שלא רצתה לשמוע. אבל הפעם פניה נותרו שמחות. יכול להיות שהיא מיישרת את רגלה באופן אינסטינקטיבי גם ברגעי אושר שהוא, משום מה, לא שותף להם?
לרגע חלפה בו מחשבה מבעיתה שקיבלה טלפון ממחזר שהצליח להשיג איכשהו את המספר שלה בפייסבוק, אך לא. שירה אמרה לפתע: "את יכולה לחכות רגע?", ואגב שיחה התרוממה מחויכת מהספה ואספה עט ונייר מהשולחן בסלון בדרך לחדר השינה. שם הסתגרה עם מי שזו לא תהיה לשיחה ערה. דורי חש בנקיפה של קנאה, לצד ביטחון מלא ששירה היא שלו. היא יכולה להשמיץ אותו כמה שהיא רוצה באוזני מי שהיא רוצה - בסופו של יום היא נשארת איתו בין ארבעה קירות אלה. מאושרת או לא, זה עניין אחר.
הימים הבאים סומנו בנסיגות רבות של שירה לחדר השינה ובהסתגרויות ארוכות שלה לשיחות טלפון עם מישהי בשם אסנת. דורי שמע את השם במו אוזניו במאמץ העילאי שעשה כשצותת עם כוס הפוכה לקיר חדר השינה. אבל המידע שנשאה עמה אותה אסנת נותר עלום. שירה ענתה רק ב"אסנת, ברור", או "ברור שלא, אסנת", באותו טון ששמור לחברות קרובות, ודורי תהה מה מתבשל בין שירה ובין "אסנת ברור שלא/ברור שכן". טוב זה לא היה, כי שירה היתה שמחה מדי. והשמחה שלה תמיד נחוותה אצלו כאיום. משהו גרוני השתחרר בה, צהלות צחוק שלא עוררו בו או בילדים הזדהות. משהו ששייך לעולם אחר - מסיבת רווקות אולי.
בינתיים קיבל הקמפיין שלו תפנית מצערת. במקום להתייחס לסיבת קיומו - מימון חופשה של שבוע לשירה - התייחסו כולם אל מניעיו, הנסתרים והגלויים. כמה מהאנשים טענו שהוא רע אבל בעצם טוב, ואחרים - בדיוק להפך. מישהו הציע את השאלה הזו לשאלה היומית: "האם מניעיו של דורי לקמפיין הם טהורים או מניפולטיביים?" וגם התפתחות זו אוזכרה ב"הצינור". אין ספק, הסוציולוגית הממושקפת עשתה עבודה טובה.