ספרה האחרון של ערד – “העלמה מקזאן” – הוא רגע שיא בכתיבתה. הספר כובש את לב הקורא בשל יכולתה לתאר במדויק את מה שקורה כאשר האדם, בסוף שנות ה־30 לחייו, נאלץ להיפרד מחלומות רומנטיים ומאשליות. הספר כתוב בצורה ריאלית עד כאב, כשערד חפה מאשליות אמנותיות ומנפש אמן רגישה.
“שום ספר שלי הוא לא קול של מאיה. אם זיכרוני אינו מטעני, אין לי דמויות שקוראים להן מאיה. בלא מעט מהספרים שלי הייתה נוכחות ניכרת של רכיב צורני, מין סוג של אילוץ חיצוני. זה קל יותר לכתוב ככה, מרגע שמשתלטים על הטכניקה הספרותית, אילוצים חיצוניים עושים את הכתיבה קלה יותר, לא קשה יותר. ב'העלמה מקזאן' חיפשתי אתגר מסובך קצת, אז ויתרתי על אילוצים חיצוניים כאלה".
"כי 40 זה ה־20 החדש, לפחות מבחינה ספרותית. ספרות מתעסקת עם הרגעים של לפני, רגעים עשירים באפשרויות, רגע לפני שהאפשרויות נסגרות סופית. ברומן הקלאסי זה היה נערות שטרם נישאו. ברור שברומן של היום, הרגע הזה – לפני שגיל העמידה נוחת סופית – מעניין הרבה יותר".
"אני בהחלט מתייחסת לכתיבה כאל אומנות ומלאכה, וגם כאל אמנות. צד המלאכה אומר שזו עבודה שצריך לעשות בכבוד, לא לפי איזו השראה שיורדת מהשמיים. אני חושבת שהרבה סופרים שותפים לתחושה הזו. מובן שיש כאלה שמאמינים בהשראה, וזו זכותם".
"לי אישית מאוד מעניין בחיים שלי, למתבונן מהצד חיי נראים מאוד שקטים, בורגניים וחסרי אירועים, ואין לי בעיה עם זה. בשבילי החיים האלה הם הרפתקה. לכתוב ולגדל שתי ילדות זה יותר הרפתקה בשבילי מלהיות נערת סיפון על אונייה או לטפס על האוורסט".
"זה לא כל כך תלוי בי, והגעתי למסקנה שאני צריכה להתרכז במה שכן תלוי בי, ובמה שאני יודעת לעשות – שזה לכתוב בעברית".
"כן. כמובן שהתאכזבתי מתוצאות הבחירות האחרונות, אבל היה לי הרבה יותר קשה לו הייתי צריכה לחיות עכשיו בארץ. מובן שאם ייבחר כאן נשיא רפובליקני ב־2016 אקח את זה מאוד קשה".
"בכתיבה אני משתדלת ככל האפשר להימנע מקלישאות, ופוליטיקה זה תחום שעשוי מקלישאה על גבי קלישאה. במציאות הנוכחית גם לכתוב על חיי ישראלים בחו"ל בצורה טבעית זה לא מתוך התנשאות על יורדים – כפי שתוארו הישראלים בחו"ל בספרות של דורות קודמים – זה מעשה פוליטי בסוגו".
התרעות פיקוד העורף