באחד הקטעים המכוננים שבספר, בערפל כבד שנמשך 40 יום, בסירה על פני הכנרת, שטים שלושה אייקונים ענקיים של הסיפור האנושי: ישו, אלוהים והשטן. תמיד צריך לקחת אותו בחשבון, מעיר סאראמאגו, ובסיטואציה ההרמטית הזאת, ישו שלו משווה את הדמיון בין אלוהים והשטן לזה שבין אחים תאומים.

עניינה המרכזי של הפגישה בסירה הוא בירור עובדת האבהות האלוהית והצגת תוכנית האב המפורטת, שבה הוא מייעד לבנו תפקיד מכריע. אלוהים לא מעוניין יותר להצטמצם כאלוהיו של עם קטנטן, אלא שואף להיות אל של רבים יותר. מכיוון שכך, ישו ייקח על עצמו את תפקיד המעונה, הקורבן. אין טוב מזה להפצת דת ולהצתת אמונה. האגודה הדתית שייסד, או שתיווסד בשמו, תתפשט ותגיע למקומות שהוא לא שמע עליהם, ותהיה לכנסייה של דת כלל־עולמית, שתעצים את הטריטוריה של האבא ותזכה את הבן בתהילת נצח. המחיר שבני אדם לאין מספר ישלמו למענה הוא סיפור אינסופי של מוות וסבל וגיהינום עלי אדמות.

ישו מסרב. כשהוא מבין שהתוכנית שלמה ושאבא מעמיד אותו בפני עובדות שאין לו סיכוי לשנות בשום מרידה, הוא בוחר להיפרד מקהילת מאמיניו ומסתגר עם קבוצת חבריו הקרובים. הוא מכיר את אלה שיצלבו אותו, והוא רוצה למות. ומי שעוזר לו בזה, עם כל המשתמע והנובע מכך, הוא אוהבו הנאמן לו מכולם – יהודה איש קריות.

זאת בתמצות לא הוגן ממש "הבשורה על פי סאראמאגו". היא כוללת סיפור גדול, יפהפה כמו שהוא מצוין, הבנה בוחנת של יהדות העת ההיא והנצרות ושל מנגנונים פוליטיים דתיים באשר הם, הסתכלות מדייקת, מצחיקה לפעמים, בבני אדם ובאלוהים שלהם, פואטיקה מיסטית, תיאורי ארץ ישראל כפי שלא תוארה בשום מקום אחר, כתיבה ספרותית שהיא שטף מוזיקה נהדר (כך גם תרגמה אותה מפורטוגזית מרים טבעון) ועוד ובלי סוף. שום ספר אף פעם לא שינה את חיי. "הבשורה על פי ישו" היה עבורי ספר משנה תודעה.

עוד בפרויקט:

רון מיברג על "פחד ותיעוב בקמפיין הבחירות 72'"

ח"כ יצחק הרצוג על "הורדוס"

איריס לעאל על "חלף עם הרוח"

חומר למחשבה