בשנות ה־70 נסע אור ליוון, ולאחר מכן עבר לאמסטרדם, וגר שם כשנה. בהמשך מסעו הגיע אור לאשרם של אושו בפונה בהודו, ונשאר שם יותר משנתיים. כשחזר ארצה הקים בירושלים קומונה ומרכז למדיטציה ותרפיה.
ב"הממלכה" כותב אור על נושאים שלא היינו מצפים לקרוא בספר המתבסס על התנ"ך. "יש בספר הזה רבדים שלא נחשפים לעינו של כל קורא", מציין אור, "אבל הקריאה אינה תלויה בהם, ולכן כל קורא ייהנה מהקריאה בכל רמת חדירה לטקסט. כך למשל עולם האלים והפולחן שם הוא לא פנטזיה שלי, אלא פרי תחקיר מעמיק על התקופה, אבל לעלילה זה לא משנה אם הקורא יודע את זה או לא. כך גם משולבים בטקסט בין השאר קטעים מכתבי אוגרית, מן הליטורגיה הנוצרית, מאלתרמן ומאורוול, שמוסיפים עוד רובד ספרותי, דתי או פוליטי, אבל לא הכרחי להכיר אותם כדי ליהנות מן העלילה. אני חושב שזו אמנות גבוהה יותר מאשר להתקיל את הקורא בסגנון או בידע שאינם נגישים לו, או להפך – לוותר לגמרי על רבדים עמוקים יותר ביצירה ולהשטיח אותה למכנה המשותף הנמוך ביותר".
אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם יותר מעשרה ספרי שירה בעברית, ובהם: "פדיון המת", "מוזיאון הזמן", "שלל – שירים נבחרים 1977־2013" ו"כנפיים". שיריו תורגמו ליותר מ־40 שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרות ספרים באירופה, באסיה ובאמריקה. במלאכת התרגום תרגם אור מאנגלית, מיוונית עתיקה ומשפות נוספות, ובין תרגומיו: "הבשורה על פי תומא", "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" ו"סיפורים מן המהבהארטה". כמו כן פרסם אור רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות.
ב־1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, בית הספר לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. אור שימש גם עורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער".
אור פיתח שיטה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, צ'כיה, ארצות הברית ויפן. אור הוא גם חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP, ועורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בלסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמית WPM, ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום".
התרעות פיקוד העורף