נערה בתל אביב

כעבור שעה כבר הייתה על האוטובוס לתל אביב.

ועכשיו היא עמדה מחוץ לבר לסבי בתל אביב. לבה פועם. לא מעיזה להיכנס. לרגע חשבה לוותר על הכל ולחזור. אבל אז נזכרה בקליפ, בנשים הצעירות עם האוזניות שמקשיבות לשירים שמעולם לא שמעה עליהם, ולרגע דמיינה את כל מי שיושבת בפנים ככזו בדיוק: חופשייה וחמודה ויודעת המון דברים, ולפני שהספיקה לעצור בעצמה כבר הייתה בדרך לדלת.

האישה צחקה, קמה והתיישבה מולה. עכשיו היא ראתה אותה: בת 20 פלוס, רזה ושרירית, עם קעקוע של צב קטן על אחת מכתפיה החשופות.

“כלום?"

בהתחלה חשבה לצאת משם כמה שיותר מהר, אבל אז התקלחה, ועשתה לעצמה כוס תה, והסתובבה קצת בדירה - הספרים, הדיסקים, המחשב הנייד הכסוף והיפהפה המחובר לשני מסכים גדולים, המיטה הענקית והרחבה, המצעים שמעולם לא ראתה רכים מהם, שולחן הקפה ועליו ספר צילומים ענק ובו תמונות בשחור־לבן - עצומות בגודלן - של אנשים מפורסמים מפעם; לרגע ראתה את עצמה חיה את החיים האלה, והתרככה בשלווה לתוך הספה. ואז פתחה טלוויזיה וראתה מבזק חדשות על פיגוע דריסה, שהיה ממש ליד האולפנה שלה. תלמידה אחת נפצעה קשה, ואחת עדיין נעדרת - היא עצמה, כמובן. אמא שלה התקשרה לפנימייה בגלל הפיגוע, ומאז כולם מחפשים אחריה.

5. היא ירדה בתחנה. הרב שלומי חיכה לה שם, וכבר מחלון האוטובוס ראתה כמה הוא כועס. בידו החזיק ספר קודש כחול, גדול. לפתע נזכרה בספר הצילומים הענקי בדירתה של טל, והחלה לבכות. ומיהרה למחות את הדמעות, שלא יחשוב שהיא מפחדת ממנו.