אלמונים באמריקה, כריסטינה אנריקס, מאנגלית: עידית שורר, מטר, 285 עמ'

"המקום? המקום אוהב אותם, את מהגרי העבודה?" על הקורא לצאת מגזרת מתווה הגז, הסכינאות הפלסטינאית, “הבוגדים" מארגוני השמאל והבעל של ג'ודי. בסיפור הזה יהיה עליו לשוב לחדשות שלשום, אל ה"סרטן בגוף האומה", אל גזרת נווה שאנן, ואל “מתקן הכליאה" סהרונים. כי החדשות העתיקות עדיין נושמות במציאות, לא בכותרות.

הבה נקרא על מהגרי עבודה. לא אפריקאים שנמלטו על חייהם, אלא גברים, נשים וילדים מדרום אמריקה וממרכזה, שהגיעו לארצות הברית כדי לחיות מעל לרמת הישרדות. כדי לנשום אוויר דמוקרטי, כדי להבטיח עתיד עם השכלה לילדים, כדי לרפא ילדה מפגיעת מוח.

“לא כתבתי על הגירה", אמרה כריסטינה אנריקס בראיון לפני שנה, “כתבתי על מהגרים, רציתי להחיות אותם כבני אדם". ובמידה נוסחתית מסוימת היא אכן עשתה זאת. הספר נגיש ופשוט במבנהו. מסריו נוחים לעיכול, ודאי כאן בישראל, אם לא נתייסר בהיקשים מרגשות של מקסיקנים על רגשות של מי שנולדו בסודן. אנריקס אינה מעיקה, למרות שספרה מכיל טרגדיה. דרך ההגשה שלה אינה מאתגרת את הלב, אלא דווקא את תשומת הלב. שימו לב, אומרת אנריקס, שם, רחוק, בדלאוור שבאמריקה, גרות משפחות אחדות. כולן דוברות ספרדית, כולן נאבקות על פרנסתן, כולן חשות בהתנכרות החברה האמריקאית הסובבת אותן. כולן נקרעות בין הגעגועים אל חמימות הבית במולדת לבין השאיפה להיות אזרחים שותפים ומועילים באמריקה. כדאי להקשיב לאנשים האלה, אולי ישתנה משהו בנוסחת החשיבה הקסנופובית של אזרחים ותיקים באשר הם.

אנריקס היא סופרת צעירה (בת 38), שזהו לה הרומן השני שהיא מפרסמת. אביה הגיע מפנמה לארצות הברית בתחילת שנות ה־70 כדי ללמוד הנדסת כימיה, פגש את אמה, מהגרת גם היא, והקים משפחה בדלאוור. ובאזור הזה, בחוף המזרחי, מתרחש הסיפור על מהגרי העבודה המתקבצים בדירות עלובות בבניין אחד.

אנריקס מקדמת את הסיפור מפיהן של דמויות אחדות (בסוף הספר יכלה לוותר על דבריו של ארטורו המת). לכל דמות צורת התייחסות אישית לאירועים, והמתרגמת עידית שורר עושה, כרגיל, עבודה מצוינת בזיהוי השפתי. במשך שבעה חודשים מתרחש תהליך של קליטה והתפתחות אצל אחדים המתאהבים באמריקה, במקביל לתחושות קשות של דחייה ואלימות לא כבושה אצל אחרים. וההתפרצות בוא תבוא. היא תשלח בחזרה למקסיקו את מי שלא הכיר מספיק מהר את הכללים האמריקאיים. למשל, למהגר מקסיקני אסור לשוטט ולצעוק את שם בתו בשכונה לבנה.

מיצ'ו אלוורס, שבא ממקסיקו: “לתקשורת (...) יש רעיונות דפוקים עלינו. על כל האנשים שחומי העור, אבל בעיקר על המקסיקאים. אם תקשיבו לתקשורת תלמדו שכולנו כנופיות רחוב אלימות, כולנו סוחרי סמים, אנחנו זורקים גופות לדודי חומצה, אנחנו רוצים להרוס את אמריקה, אנחנו עדיין חושבים שטקסס שייכת לנו, לכולנו יש שפעת חזירים, אנחנו מחביאים מקלעים מתחת למעילים, אנחנו לא משלמים מסים, אנחנו עצלנים, אנחנו טיפשים, אנחנו כולנו מהגרים לא חוקיים שהברחנו את הגבול".

מהגרי העבודה הם בני אדם, ממחישה אנריקס, שאינם חווים רק את מהגרותם, אלא שחייהם כזרים מחריפים בעיות אנושיות. גבר שהמסעדה שעבד בה נסגרה, מתפרץ בכעס על אשתו כשאינו מוצא עבודה. אישה, שחוסר ביטחון במקום החדש משפיע על תבונתה, פועלת ברגעים קריטיים ללא שיקול דעת. נער שאינו אחד מהחבר'ה מתאהב בנערה פגועת מוח. הוריה מתנגדים לקשר, שבעצם מועיל לה. כל השכנים מתגייסים כדי לסייע כשהמוות מכה באחת המשפחות. והרגש הכי אנושי, רגש האשמה הפורה, חוט השני של העלילה, שב ונבחן בסיפור. מי בעצם אשם בשרשרת האירועים? דווקא הנער מיור תוהה בפיכחון: “ואולי זה היה לגמרי אקראי, קרה וזהו".

חורש החלב

תענוג צפון לקורא במעשה מו"לות אישי, שכולו אהבה ליצירה של משורר שגדולתו כבר הוכחה. המתרגם ערן צלגוב מגלה מסירות גדולה ליצירת דילן תומס, “בצל חורש חלב" (שוקן, 154 עמ'), בתרגום החדש ל"משחק לקולות" שיצר המשורר על סף מותו. בעבר תרגמו את “Under Milk Wood" אריה אהרוני ושולמית הראבן. צלגוב מסתער על הטקסט הפוליפוני בהנאה ניכרת, ומוסיף לו איורי קו מלאי עדינות וכבוד. ההקדמה האישית מספרת מתולדות חייו של דילן, שמת מאלכוהוליזם בהיותו בן 39 (1953). צלגוב דן בעיקר בשאלות העקרוניות הנוגעות לתרגום. לכן, לפני שניגשים לקריאת המחזה המלא תאוות חיים, אירוניה ועליצות הכתיבה, כדאי לאמץ את המסקנה: תרגום הוא יצירה בפני עצמה. צלגוב מדגים זאת יפה בתיאורי עיירת הדייגים הוולשית על תושביה החיים והמתים. “קול ראשון": “כעת, מאחורי העיניים והסודות של החולמים ברחובות שהים להם כעריסה, שא עיניך וראה". ו"קול שני": “קרעי בשר, פתפותי ביצים, פתיונות וכובעים, עצמות ושקיקים, אפר וקליפות, סהרוני ציפורן, קשקשים; רוק, פתיתי שלג ונטיפי־נוצות של חלומות; שברים, אדרות דגים, קונכיות, טלאים וחרס; שמן לווייתנים, שיכר מוברח ודגי רקק בשמן ובמלח שהים שטף־פלט אל חוף נשכח".

דילן תומס, “בצל חורש חלב" (שוקן, 154 עמ')

דילן תומס, “בצל חורש חלב" (שוקן, 154 עמ')

שיעור באמנות

“הצופן הנוצרי באמנות" מאת אפי זיו (כנרת, זמורה־ביתן, 383 עמ') הוא אלבום עשיר, בפורמט נוח לנשיאה. הרצאה ויזואלית, קולחת ונוחה לקהל רחב. כל מה שרציתם לדעת כשאתם סובבים במוזיאונים ובכנסיות בעולם. המסע בכורסה בחברת הספר הזה משתלם כפליים. מיטב יצירות האמנות, כולל הסברים מרחיבי דעת, בלי זיעת התור לבידוק הביטחוני ההיסטרי של נוצרים בסוף 2015.

"הצופן הנוצרי באמנות", צילום: יח"צ

מהגרי העבודה אינם חווים רק את מהגרותם, אלא שחייהם כזרים מחריפים בעיות אנושיות

לא על הגירה כתבה הסופרת, אלא על מהגרים. האם רגשותיו של מהגר מקסיקני בארצות הברית זהים לאלו של סודני בתל אביב?