"הספר הזה הוא ספרי", כותב גלעד שר בסוף דבר, "וממילא אין הוא אובייקטיבי אלא שיפוטי. נקודת המבט שלי היא ישראלית, יהודית, הומנית. אני מתבונן, מקדיש תשומת לב, מתרכז, משתתף. משתדל להתגבר על דעות קדומות ועל פחדים ולא לשקר לעצמי. אכפת לי. אני מאמין שיש לנו יכולת, כבני אדם וכעם, לגרום לדברים הנכונים לקרות".
הדברים הנכונים, לשיטתו, הם כל מה שצריך לקרות כדי שבין הים לירדן ייכונו שתי מדינות לשני עמים. רק כך, קובע שר, יש עתיד למדינת ישראל דמוקרטית שהיא בית לעם היהודי. לשם כך יידרש משא ומתן עם הפלסטינים, כמובן, אבל הוא אינו הכרחי כמו ההידברות עם המתנחלים. קודם כל המתנחלים. צריך לדבר איתם, אומר שר, להעניק אמפתיה לכאבם. כחלק עקרוני במרשם לעתיד טוב יותר, על המדינה להיערך מבעוד מועד לקליטת מאה אלף מתנחלים בגבולות הקו הירוק, בלי לשכוח את לקחי פינוי מתיישבי רצועת עזה.
ספרו של שר (יליד 1953) אינו פונה לקהל משוכנעים. במנותו את התסמינים הקשים של מדינה בתהליך הרס עצמי מואץ, הוא אינו שופך אש וגופרית על האידיאולוגיות שהביאו את ישראל עד הלום. להפך, הוא פותח דלת ידידותית לקראת המתנחלים. גם אם הוא מאבחן את הקיבעון של ממשלות ישראל, הוא אינו פוצח בהשמצות. הספר כתוב בנימה מתונה, כהרצאה סדורה, ולא כצעקה אישית כאובה. הוא מכיל סקירה היסטורית של ההתרחקות מהשלום מאז 1967, ולצדה מתכון שיכאיב לכל המשתתפים בשלום העתידי. הפלסטינים יוותרו על גושי ההתיישבות הגדולים וייאלצו להסכין עם מובלעות קטנות שיפוזרו בתוך מדינתם; כמאה אלף מתנחלים יפונו מבתיהם ויועברו למגורים ממערב לגדר ההפרדה. השמאלנים ייאלצו להסכין עם נעצי קיומן של אותן מובלעות בפלסטין ואותה גיבנת יישובים גדולים, שתיצמד לנצח לגופה של מדינת ישראל.
במתווה של שר ייצאו כל המשתתפים ורבע תאוותם בידיהם, אבל לפחות יישארו בחיים. מדינת ישראל תפנה מתנחלים בחיבוק חם ותומך. שר, שישב עם אהוד ברק בקמפ דיוויד מול ערפאת, מציע גישה מעשית שתכליתה אחת - המשך קיומה של מדינת ישראל איתנה ומוסרית כאחת. לשיטתו, הפתיחות והקשב לאחֵר הכרחיים בכל פתרון לסכסוך. האכפתיות האישית, שעליה מעיד הכותב, ניכרת כאהבתו לארץ. מצד אמו הנו צאצא גאה למשפחה שהגיעה לירושלים ב־1620, והוא אוחז חזק בדעה שאפשר להציל את ישראל מציפורני עצמה.
כדי להמשיך לדבוק בגישה המכילה, שר מתייחס לקהל עצום כאל נתון מובן מאליו, קהל מצביעי הליכוד ומפלגות הימין. קהל הבוחרים הזה, על נציגיו הנבחרים, יוסיף לקבוע את גורל ישראל, ורובו לא יעיין בספר של שר. ועוד קהל, לא גדול, עלול להדוף את ההצעה שלו, הפונה לכל מי שרואה בציונות את הבטחת חיי העם. לשר יש בסיס לדיאלוג עם המתנחלים יותר מאשר עם ישראלים שרואים בציונות אפיזודה שגויה מתחילתה.
כותרת הספר הדרמטית אינה מוגזמת מנקודת מבטו של הכותב. "הקרב על הבית" הוא צירוף שפירושו קרב אחרון, קרב על העורף. אחרי הקרב הזה לא יהיה עוד צ'אנס. הספר מציע אופטימיות זהירה עם עלויות. מתוך עקרון ההידברות שהוא מציב לפני כל מעשה, שר מדבר גם עם אידיאולוגים השואפים למדינת הלכה, או מקדשים את האדמה ולא את האדם. גם אם יש נאיביות בגישה המסתמכת על דרכים ליישוב סכסוכים כדוגמת אירלנד ודרום אפריקה, כרגע אין בנמצא פתרונות אחרים, שתכליתם היא חיי מדינת ישראל. מדינה ערכית כפי שנחלמה להיות, על בסיס סעיפי מגילת העצמאות. אלא אם כן נשוב להגות באופציה הטריטוריאליסטית באוגנדה, בקנדה או בארצות הברית.
"בלפוריה איננה ואיננה מרחביה. העיר עפולה איננה. אינני רואה על ההר ממול, תחילתו של הגליל התחתון, את שיפולי נצרת. תל יוסף איננה וגבע איננה, עין חרוד איננה, אין שום דבר. כביש הסרגל איננו. יזרעאל איננה. אין שום איקליפטוס. אין שום מגדל מים. מה זה.
"אני יורד אל העמק, אל מה שהיה פעם עמק יזרעאל. אני הולך ישר, בחוש, אל מעיין חרוד. המעיין ישנו. אני שותה מים. מסתכל סביב".
בפורמט מעודן עם ציור של הבת שלומציון קינן על העטיפה, הגיבור עדיין נמלט מאימת המשטר הצבאי בתל אביב. בדרך לעין חרוד החופשית, אם אכן חופשית היא, פוגש "המורד" מגוון ישראלים יהודים, כולל קציני צבא נפוחי תהילה וסודות אפלים, וגם ערבי אחד. בתוך ההימלטות הוא חוצה את נופי הארץ המובטחת וחובק זיכרונות מילדות, ממלחמות ומוות, וממעשים שלא ייעשו. "והנה אני נמלט מארצי אליה" (עם עובד, 144 עמ').
התרעות פיקוד העורף