“בכלל, בתי הקולנוע היו פעם נקודות ציון. המגרש של מכבי היה ליד קולנוע אוריון (שהיה מאוחר יותר קולנוע אורלי), כיכר דיזנגוף העגולה הייתה חנות הפיצוחים של קולנוע אסתר, קולנוע ארמון דוד היה נקודת המפגש בדרך אל הים, וקולנוע שדרות היה בית קטן בלב הערבה הרוטשילדית".
“חלפו שנים מאז. בתי הקולנוע נהרסו. וייסמילר הזקן השתגע ואושפז בבית אבות שבו המשיך לשאוג את שאגותיו. בינואר 84’ הוא מת. את ההודעה על מותו שמעתי ברווח שבין המחנה הצבאי בית ליד למועדון ה'פינגווין' בתל אביב, ברווח שבין הטנק לפאנק”.
נקמת הילד המגמגם
הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי
בַּפֶּה,
לְזֵכֶר גַּלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת
מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת
בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת.
חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כִּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת
בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה,
לִקְרֹע אֶת אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף אֶת
צַעֲצוּעֵי הָאָלֶף־בֵּית.
הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת, שֶׁגַּם משֶׁה
גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי.
הָהָר שֶׁלִּי הָיָה יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה
לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה
כְּדֵי לְהַבְעִיר לְנֶגֶד עֵינֶיהָ,
אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ.
"הוא הסביר לנו שגורדון אינו רק משורר בעל חזון לאומי, אלא גם רחוב שבו ממוקמות הגלריות שצריך לבקר בהן מדי פעם. הוא דיבר בכבוד רב על 'החיפושיות’ בימים שבהם רוב ה’מבוגרים’ שלחו אותם להסתפר".
“בסוף כיתה י’ עליתי כיתה, אבל לא בבית ספרנו. חוץ מאמנות וספורט, התעודה שלי הייתה מנוקדת בשליליים. ג’ורג פרקש (המורה לספורט, עולה חדש מהונגריה) אמר שיש לי עתיד בכדורסל, ורפי אמר ‘אנחנו עוד ניפגש’. לא כתבתי אז מילה. לא ידעתי שבעוד זמן קצר אגור בתוך שורות קצרות ומנוקדות".
“אחרי שנים, כשבאתי אליו לבקש שיצייר את עטיפת ספרי ‘אספלט’, רציתי להגיד לו ‘תודה, המורה’. בסופו של דבר ויתרתי על המילה ‘המורה’. זכרתי שבימי בית הספר, הוא נזף במי שמתוך הרגל קרא לו כך. ‘מה רע בשם רפי?’ הוא שאל, ואנחנו, אסירי התלבושת האחידה, ידענו כבר אז שיש עוני המותר רק לעשירים”.
חתונה
בַּפֶּה שֶׁל מְנַפְּחֵי הַזְּכוּכִיּוֹת
טָמוּן סוֹד הַכּוֹס
שֶׁשָּׁבַרְתִּי מִתַּחַת לַחֻפָּה.
כְּדֵי לְאַחוֹת אֶת הַשְּׁבָרִים
נִבְרְאוּ הַחִבּוּקִים.
שיר לילדה שכבר נולדה
בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתְּ חִמְּמוּ פּוֹעֲלֵי הָאֹשֶׁר
אֶת כַּפּוֹת הַיָּדַיִם מוּל הָאֵשׁ שֶׁהֻצְּתָה
בְּגַפְרוּר חַיַּיִךְ.
לַיְלָה לַיְלָה אֲנִי מִתְהַפְּנֵט מִקּוֹל נְשִׁימָתֵךְ
כְּמוֹ הָיְתָה הִבְהוּב מִגְדַּלּוֹר לְמַלָּח שֶׁכִּמְעַט נִטְרַף
בְּשִׁנֵּי הַיָּם.
וְעוֹנֶה: "כְּנָפַיִם מְרַפְרְפוֹת
בְּלִבְבוֹת מִלִּים",
וַאֲנִי נִזְכָּר בִּכְנַף יָדְךָ הַנּוֹחֶתֶת עַל הַכָּתֵף הַמַּמָּשִׁית שֶׁל בִּתִּי
בְּעִיר קָטָלַאנִית רֵיקָה מִצִּפּוֹרִים.
הִיא הִתְנַצְּלָה שֶׁהָעֲרָבִית שֶׁלָּהּ הִיא תּוֹצֶרֶת
מְגַמַּת מִזְרְחָנוּת בְּבֵית הַסֵּפֶר בּוֹ לָמְדָה,
וְאַתָּה אָמַרְתָּ לָהּ שֶׁהִיא טוֹבָה מִשְּׁאֵרִיּוֹת הַמִּלִּים
תּוֹצֶרֶת בַּגְדָּד שֶׁנֶּחְנְקוּ בְּפִי.
"הִגִּיעַ הַזְּמַן", חִיַּכְתָּ, "שֶׁהַבַּת תְּלַמֵּד
אֶת אָבִיהָ
אֶת שְׂפַת אִמּוֹ".
אִמִּי, אָדוֹנִיס, הִיא שׁוֹמֶרֶת הַיַּעַר בּוֹ שְׁתוּלוֹת
מִלִּים הַמְּחַכּוֹת לִנְבִיטָה.
בִּתִּי נוֹלְדָה מִלֵּב שֶׁחָרַטְתִּי לִכְבוֹד אֲהוּבָתִי
עַל אַחַד הַגְּזָעִים,
וְהַשָּׂפָה הִיא קוֹל צִחְצוּחַ חַרְבוֹת הָרוּחַ
בְּמָה שֶׁנִּשְׁאַר מִבְּלוֹרִיּוֹת הֶעָלִים.
"הֵבֵאתָ תְּמוּנָה שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁלְּךָ?"
הִיא שׁוֹאֶלֶת, וּבַחֲלַל הַפֶּה צוֹמְחוֹת לִי
עוֹד שִׁנַּיִם בִּשְׁבִיל לִלְעֹס אֶת
הָרֶגַע הַזֶּה.
"בּוֹא נִשְׁתֶּה עוֹד קוֹנְיָאק", הִיא מְנִיפָה
אֶת קוֹלָהּ כְּאִלּוּ הָיָה מַגָּל הַקּוֹצֵר חִטָּה
כְּדֵי לֶאֱפוֹת מִלִּים וְלִפְרֹס לֶחֶם
הַמִּתְאַהֵב אֲפִלּוּ בַּסַּכִּין.
עַל הַשֻּׁלְחָן נָחִים פִּלְחֵי מַרְמֶלָדָה
כְּעָלִים שֶׁנָּשְׁרוּ לְתוֹךְ צַלַּחַת.
הֶעָלִים הָאֲמִתִּיִּים תְּלוּיִים עַל עֲצֵי קְרָקוֹב
עֲטוּפִים בְּצֶלוֹפַן עֲרָפֶל שֶׁבָּא לְהַמְתִּיק עֶרֶב.
התרעות פיקוד העורף