איך מתבצעת העבודה המשותפת?
תלמה: “לפעמים יש דברים בנוסח העברי שהיא לא שלמה איתם, אבל אני יכולה להגיד לה: ‘זה גם שיר שלי’”.

אביגייל: “האמת שרק לפני כמה זמן היא אמרה לי בהקשר למשהו שלא הבנתי ולא התחברתי אליו: ‘אבל אביגייל, זה גם שיר שלי’. אמרתי: ‘נכון, נכון’. זה קורה בשורות מסוימות לפעמים, אבל זה באמת גם שיר שלה”.

תלמה: “כתיבת שיר מגיעה מתת־המודע. היא רוצה לפעמים שאסביר לה למה התכוונתי, אבל הרבה פעמים זה מקום שלא ניתן להסבר. אביגייל היא זמרת אדירה, אף על פי שלפעמים אין לה כל כך ביטחון. לא אשכח שהיא עמדה בבית על השולחן בסלון כילדה ושרה ‘Lonely at the top’. התחלתי לבכות, וגם אמרתי לעצמי: ‘למה זה צריך ליפול אצלי בבית, אני יודעת איזה חיים קשים אלה. אבל אני חייבת להחתים אותה'”.

סיפור עצוב

כשאליגון־רוז מדברת על להחתים אמנים, היא מתכוונת לתקופה שבה עבדה כמפיקה מוזיקלית בחברת תקליטים. תפקידה היה לגלות את הכישרונות החדשים בתחום המוזיקה. “אני מבינה את האמנים”, היא אומרת. “במיוחד היום, לא קל להוציא אלבום”.

אביגייל: “זה כיף שיש לנו את החיבור למוזיקה. אנחנו יכולות לדבר עליה ונהנות להאזין לה יחד. יתרון נוסף בחיבור הזה הוא שהיא יודעת בדיוק מה עובר עליי. היא עבדה עם אמנים ומבינה כמה המקצוע הזה קשה, כמה לחצים יש”.

הן שניים משלושה דורות של כותבות במשפחה. אמה של תלמה אליגון־רוז, עפרה אליגון, הייתה עיתונאית ועורכת מוערכת. את תלמה אין כמעט צורך להציג: “דרך ארוכה”, “ארץ צבי”, “לאבא שלי יש סולם”, “גשם בעתו” ועוד רבים וטובים. היא כתבה גם תסריטים ל”צריף של תמרי” ול”החתול שמיל” וידה נגעה כמעט בכל אבן דרך בתרבות הישראלית.

כשאני שואלת את אביגייל מה היא יותר, כותבת או זמרת, היא נרתעת מהבחירה. “אני לא קודם כל, אני גם זמרת, גם כותבת וגם מלחינה”, היא מסבירה. “יש לי לחנים שאולי מישהו אחר יכול לעשות יותר טוב, ויש כאלה שלא”.

תלמה: “יש זמרים גדולים שלפעמים ניזוקים משום שהם כותבים לבד. בעבר הם אספו שירים, ליקטו, היום לא תמיד זה עובד. אני מאוד גאה לשמוע מאביגייל את זה. פעם העניין הזה היה מסובך עבורה. אני נמצאת במקום אחר. אותי לא מעניין הפלייליסט אלא רק האהבה שלי למה שאני עושה: יש לי הוצאת ספרים, אני פעילה פוליטית, אני כותבת ומופיעה. הוצאתי תקליט עם 11 שירים שלי שאני גם שרה”.

את יודעת מה השיר הכי מצליח שלך?
“תחתונים וגופיות”.

אביגייל: “’לאבא שלי יש סולם’ זה כמו ‘איזה יום שמח’. רגע, גם ‘איזה יום שמח’ זה שלך”.

מאחורי “לאבא שלי יש סולם” יש סיפור עצוב.

תלמה: “זה סיפור עצוב אבל לא הבנתי שהוא עצוב. כתבתי אותו בגיל 17. השיר נכתב חצי שנה אחרי שאבא נפטר לי בידיים. הייתי חולמת שהוא נופל לי לתוך הידיים. עינת שרוף קראה את זה בהלוויה של אבא שלה. אני חשבתי שזה שיר ילדים, אבל הרבה אנשים שעברו את זה הבינו מהסאבטקסט”.

כשאביגייל היתה ילדה היא רצתה להיות שחקנית, אבל ירדה מהחלום מהר מאוד. היא למדה ברימון ובבחינות הכניסה שרה שיר של ז’ובים בנוסח עברי של אמה.

ניסית לברוח מזה פעם?
אביגייל: “בוודאי”.

תלמה: “היא בדו־קרב”.

אביגייל: “זו הסיבה שעד לפני חצי שנה לא נגעתי במוזיקה לאיזו תקופה. עברתי דברים, הבריאות הנפשית שלי הייתה יותר חשובה מהמוזיקה. פעם כשהיו שואלים אותי מה יותר חשוב לי, הייתי עונה בלי היסוס שמוזיקה, אבל עכשיו ההתפתחות האישית שלי היא במקום הראשון. כדי לכתוב צריך לפתוח כאב מסוים, ובשלב כלשהו זה לא עשה לי טוב לחפור שם. אני כותבת בהשראת משברים, אבל בחצי השנה האחרונה קרה משהו. חזרתי למקצוע ממקום אחר לגמרי, שמח ושלם יותר”.

איפה בכל זאת עדיין הקושי?
“אני לא אוהבת לקדם בפייסבוק. כל הסטורי זה סבל אחד גדול. אני מניחה שזה בסופו של דבר בעוכריי, אבל אין ברירה, זה המשחק היום. אחרי שיצא האלבום האחרון שלי מצאתי את עצמי יושבת עם אנשים ומתלבטת מתי הזמן הטוב ביותר להעלות פוסט. זה באמת מתיש, זה גדול עליי”.

תלמה: “אני יכולה לומר שהאופי של המפיקה שבתוכי גם קצת מקשה עליה. אני אוהבת לממש, אסור להגיד לי שיש חלום כי תכף אני מוצאת איך מגשימים אותו”.

אביגייל: “לפעמים זה קצת מעיק על מי שאין לו אופי כזה”.

תלמה, לא מדובר פה בתרגום אלא בנוסח. וזה מבלי לדעת את המילים המקוריות.

“ככל שאני מתרחקת מהתרגום, כן ייטב. אני נמנעת ממבטים לעברו, מעדיפה תמיד לתת למוזיקה לדבר אליי. אביגייל באיזשהו שלב אמרה לי לא לברר. אתמול גיליתי דבר נפלא: את התרגום של ‘קורקובדו’. הוא כותב על אהבתו הנצחית והאושר הנצחי עם אשתו ולא ידעתי את זה. כתבתי את הנוסח העברי והוא מדבר בדיוק על אותו הדבר”.

עושה רושם שסוד הקסם שלכן קשור בהיותכן כל כך שונות.
תלמה: “אני מדור אחר לגמרי”.

אביגייל: “לאמא יש אנרגיות מאוד חיוביות. היא מאוד מרימה, לא נותנת לשקוע, מחזקת. אני אחרת”.

תלמה: “עם אותה האנרגיה ששוקעים אפשר גם לעלות”.

אביגייל: “את לא דיכאונית, אבל גם את יכולה להיות מצוברחת”.

תלמה: “בוודאי שיש לי גם רגעים כאלה. אני כותבת בלילות דווקא מעצב”.

אביגייל: “במוזיקה הברזילאית העצב בא עם שמחה ובשמחה יש טיפה עצב. אני שומעת כבר חודשים רק ז’ובים ומוזיקה ברזילאית והגישה שלי לחיים השתנתה פתאום. המוזיקה עוזרת לי להתמודד עם סיטואציות לא נעימות. פעם הייתי נופלת מכל שטות והיום זה מעודד. הכל בסדר”.

יש כבר מחשבות על האלבום הבא?

אביגייל: “התחלתי לחשוב עליו. אני בטוחה שהוא לא יהיה עצוב”.

תלמה: “החלום שלי שהיא תשיר את ‘you got a friend’ בנוסח העברי שלי לקרול קינג, אבל היא לא רוצה”.

אביגייל: “קרול קינג זה מוגזם”.

שיר לשלום

אחרי המוזיקה, אפשר לדבר גם קצת פוליטיקה. תלמה לא מתביישת בדעותיה, אומרת אותן בקול רם וברור. “אני מאוד מעורבת”, היא אומרת. “זה חשוב לי. אני לא מפחדת לצאת עם דעות פוליטיות, אבל מבינה את האמנים שזה קשה להם. אני אדם פוליטי במובן זה שאני אוהבת את המדינה אהבת רצח ודואגת לדורות הבאים. שלום היא מילה טובה, משם אני באה ולשם אני חותרת. אף אחד לא יעצור אותי”.

אביגייל: “אני גם לא חוששת להביע דעות. אדם שיש לו כוח צריך להשפיע על דעת הקהל”.

הפזמונאית תלמה אליגון-רוז ובתה, הזמרת אביגייל רוז, במופע משותף ראשון

המוזיקאיות מסבירות מדוע רק עכשיו נולד להן פרוייקט משותף, איך הן מגשרות על פערי הדורות והאישיות, ולמה אין להן בעיה להביע בפומבי את דעתן הפוליטית