יום אחד קיבלתי טלפון מאמי, ששאלה אותי מה אני מתכנן לקנות לאבא ליומולדת. מכיוון שאני בדרך כלל נוהג לקנות ספר, ומכיון שכולנו ידענו לאיזה ספר הוא מחכה, היא רצתה להיות בטוחה שלא נביא לו כולנו את אותה מתנה. אמרתי שאמצא משהו אחר, ואכן, אחרי שיטוט באינטרנט מצאתי משהו נפלא: אלבום של הזמרת הברזילאית אסטרוד ז׳ילברטו, מראשית שנות החמישים, שמעולם לא ראה אור בארץ, ושנע באזורי הקסם הזה שבין בוסה נובה שוברת לב לג׳ז מתוחכם, לפני שהאחרון הפך לתעשייה גלובלית חסרת כל אמירה. קוראים לו t Got Anything Better to Do ׳ I Haven , ידעתי שאבא שלי ימות על זה, והצלחתי למצוא איזה טורנט עלום וכמעט מת באחד מאתרי השיתוף השוליים, וקילובייט אחרי קילובייט האלבום הנסתר והנשכח הזה ירד למחשב שלי, וכשהגיע היומולדת צרבתי לי דיסק עם עטיפה שהדפסתי בעצמי, ונסעתי לארוחה משותפת עם אמא ואבא, ואחי ומשפחתו. ואבא שלי אכן אהב מאוד את המתנה ועיניו נצצו, וחזרתי הביתה ונשכבתי על הספה בסלון מול הטלוויזיה ונרדמתי, ואחרי ארבע שעות התעוררתי כאשר אשה צעירה שלא היכרתי נגעה בכתפי בזהירות.
היא זזה לאחור, המגהץ עדיין בידה, אבל כבר לא בתנוחה מאיימת.
“כנראה שהיה לי מפתח", אמרתי והחוויתי כלפי הדלת, למרות שלא זכרתי ששמרתי את המפתח הזה, בוודאי שהוא לא היה בהישג יד.
היא הנהנה שוב, ולא ממש האמינה לי. יצאתי. היא מיהרה לנעול את הדלת מאחורי.
הבטתי סביבי. זה היה הבית שלי. לא, זה לא היה הבית שלי. זה היה הבית שגרנו בו כשהייתי נשוי. זה היה הבית שאליו חשבתי לקחת את "יותם", הבן שלא היה לי מעולם. קפאתי
ואז השתתקתי. כי אבא שלי נפטר לפני שבע שנים. וכי אין לי אח, יש לי שתי אחיות. וכל מה שאמרתי לא יכול היה לקרות.
אבל כן סיפרתי את זה לרופא שלי. ומה שהפחיד אותו באמת היה סוף הסיפור: יומיים אחר כך, כשלקחתי את שירה לבקר את אמי, שגרה לבדה באותו בניין שבו התגוררו הורי כל חייהם, התנגן לו ברקע הדיסק הנדיר של אסטרוד ז׳ילברטו שהכנתי במו ידי.
התרעות פיקוד העורף