לפני שנתיים קיבלתי את אחת ההחלטות הקשות בחיי: לעזוב את חברת ההייטק פלייבאז, שאותה הקמתי וניהלתי מיום היווסדה, לחזור ולגור בישראל עם אשתי וילדיי לאחר חמש שנים שבהן התגוררתי בניו יורק ובלונדון, ולהשאיר מאחור את המיזם שהיה מרכז חיי, דווקא בשיא הצלחתו.
התקשיתי להסביר את ההחלטה להרבה אנשים, ואולי גם לעצמי. רק בדיעבד הבנתי שוויתרתי על החלום הגדול הזה כדי להגשים חלום גדול אפילו יותר. החלום הזה יצא לאור לפני כחודשיים וקוראים לו ״מוכרי החלומות״.
הספר הזה אינו אוטוביוגרפי, ובכל זאת רבים מקוראיו זיהו בו בקלות מוטיבים מסיפור חיי. בניגוד לגיבור הסיפור אין לי ילדה מחוץ לנישואים שחיה בהולנד, איני יתום מאם (תודה לאל), ואפילו לא יצאתי לטיול לאחר הצבא.
אבל בדומה לגיבור הספר הקמתי חברת סטארט־אפ, עברתי איתה הצלחות מסחררות לצד לחצים משתקים, וחוויתי את הפער הבלתי נתפש שבין חיי הזוהר לבין הריקנות והבדידות, שהן הרבה פעמים מנת חלקו של מי שלרגע מצליח לגעת בפסגה. כתבתי על כל אלו - על גיוסי הון, כתבות שער במגזינים, אירוח VIP באירועים נוצצים וצפייה במשחקי NBA ממושבים על הפרקט.
ולצדם, גם על לילות ללא שינה, מערכות יחסים הרסניות, הבדידות הקשה בחורף הניו יורקי האכזרי והכניעה לפיתויים שמציעים נחמה לרגע וגובים מחיר כה יקר לאחר מכן.
דבר לא הכין אותי לעוצמת ההתרגשות שאחווה כשאנשים יקראו את הספר שלי, ואפילו יאהבו אותו ויספרו לי שהוא נשאר איתם גם לאחר הקריאה.
עם כל תגובה מפרגנת, חשתי בר מזל על הזכות שנפלה בחלקי לחלוק את הסיפור שלי עם העולם. ולצד כל אלה, לא דמיינתי כמה מאתגר ומורכב יהיה לתת לאנשים הצצה אל תוככי הנפש שלי, שחשפתי בספר.
כשאגיע לשבוע הספר העברי לחתום על הספר שלי, אני מניח שאזכר בשיטוטים האינסופיים שלי כילד בין הדוכנים העמוסים בגן הפעמון בירושלים, מכיר כמעט את כל היצע ספרי הילדים והנוער, וחוגג את המבחר הנפלא של הספרים שפוגשים את הקהל הרחב ופותחים בפניו צוהר לעולמות והחלומות האישיים של הסופרים שכתבו אותם.
בתוך כל ההתרגשות הזו אביט הצידה אל הילדים הבוחנים בעיניהם את הספרים, ואתרגש בשבילם על שיום אחד אולי גם החלומות שלהם יתגשמו.
התרעות פיקוד העורף