חווה אלברשטיין שרה פעם שאין לה אשליות בקשר ללונדון, ולי אין אשליות בקשר ל"בבילון", סרטו של דמיאן שאזל שעלה אצלנו בסוף השבוע כחודש לאחר שהתרסק בקופות ארצות הברית ויצא בידיים ריקות למדי מעונת הפרסים, וסביר להניח שגם כאן הוא לא יהיה להיט גדול.
אז כנראה שאני מדבר לקיר, ובכל זאת אקום ואצהיר: "בבילון" הוא יצירת פאר, שמקומה בפנתיאון. זוהי גם יצירתו המרשימה ביותר של הבמאי, שכבר הוכיח את כישרונו הנדיר ב"וויפלאש", “לה לה לנד" ו"האדם הראשון", וכאן מנציח את מעמדו כאחד הקולנוענים האמריקאים הווירטואוזים בימינו.
“האדם הראשון", אחד הסרטים הלא מוערכים דיו של העשור הקודם, עקב אחר המרוץ לחלל ולכן מטבע הדברים עלילתו מתרחשת בשנות ה־60. “בבילון" הולך אחורה עוד יותר, לשנות ה־20 ולתקופה הרת גורל בהיסטוריה של הוליווד: המעבר מהסרט האילם לסרט המדבר.
המושג “סרט אילם" מטעה, כי הקולנוע מעולם לא היה אילם - הסרטים הוצגו בצד ליווי מוזיקלי, אפקטים קוליים וכיוצא בכך. מה שכן, הקהל לא היה יכול לשמוע את השחקנים מדברים. הטכנולוגיה עוד לא הייתה קיימת, ואף אחד לא היה צריך אותה. הקלאסיקות “האילמות" הצליחו לספר סיפור גם בלי לדבר, והתעשייה שגשגה.
אך אז הגיעה הטכנולוגיה שאפשרה לסרטים לפתוח את הפה. הקהל, שתמיד נוהה אחר טרנדים וגימיקים, יצא מגדרו. אנשים עמדו בתור כדי לשמוע את אל ג'ולסון מדבר ושר ב"זמר הג'אז", והוליווד הבינה את המסר והחליטה שמעתה והלאה כל ההפקות שלה יהיו כאלה.
המעבר הזה היה טרגדיה מבחינה אומנותית ומבחינה אנושית. לקח לקולנוע זמן להסתגל לטכניקה החדשה, ורוב הסרטים המדברים הראשונים היו בינוניים ומטה. חמור מכך: כוכבים רבים שכבשו את הקהל בזכות הבעות פנים ומחוות גוף, איבדו את קסמם ברגע שפתחו את הפה, וירדו מתהילתם.
“בבילון" מציג את הסיפור האמיתי הזה דרך שלוש דמויות פיקטיביות, אך כפי שציינו במדריך המקיף והמאלף של ה"ניו יורק טיימס" לפיצוח הסרט, הן מבוססות על אנשים שהיו באמת. בראד פיט מגלם אליל בד בשם ג'ק קונרד, המבוסס על דמותם של ג'ון גילברט, רודולף ולנטינו ודאגלס פיירבנקס, שלושה מהכוכבים הגדולים והנאים של עידן הסרט האילם, שלא צלחו את המעבר לסרט המדבר, ומתו בטרם עת.
מרגו רובי, שכבר כיכבה לצד פיט ב"היו זמנים בהוליווד", מגלמת את נלי לרוי, צעירה מרקע כלכלי נמוך עם יכולת פלאית לזייף בכי, שהופכת לכוכבת בן לילה, והיא נשענת על דמותה של קלרה באו, שהיה לה סיפור דומה.
את הטריו משלים צעיר מקסיקאי בשם מני טורס, בגילומו של דייגו קלבה, שמתחיל כעובד זוטר - התפקיד הראשון שלו הוא לסייע בהובלת פיל למסיבה של כל המי ומי, אך עם הזמן עולה בסולם הדרגות והופך לבכיר הוליוודי. במקרה שלו מקור ההשראה פחות מובן מאליו, אבל כנראה שדמותו מבוססת לפחות חלקית על אושיות לטיניות־הוליוודיות כמו האחים חוזליטו ורוברטו רודריגז, שתרמו לפיתוח הסאונד בקולנוע.
“בבילון" נקרא כך בהשראת “Hollywood Babylon", ספרו השנוי במחלוקת של קנת אנגר שתיאר את הסדום והעמורה שהיו לכאורה בהוליווד במה שנחשב לתור הזהב שלה. ברוחו, וכנראה שגם בהשראת סרטיו של פליני, שאזל מתאר את הנהנתנות, הדקדנטיות, הרהב והזוהמה של התעשייה באותה תקופה. הבמאי לא חוסך בפרטים גרפיים כדי להמחיש כמה הכל היה חסר גבולות. הפיל שהזכרנו מטיל גללים על אדם אומלל, ובהמשך מגיעות גם הקאות ומעדנים אחרים.
מבחינתם של ג'ק ונלי, אלה ימי פומפיי האחרונים, ו"בבילון" מתאר את עלייתן ואת נפילתן של שתי הדמויות, ואת הצורה הנואשת שבה מנסה מני להציל אחת מהן. בצד שלושת אלה חגה גלריה עשירה של דמויות משנה, ובה שחקנים בעלי שם שמגיחים לכמה דקות בלבד - למשל טובי מגווייר כגנגסטר חובב קולנוע. אם לא די בכך, יש בסרט גם כמה בעלי חיים. הוא מתחיל בפיל ומסתיים בקרוקודיל, במה שהוא אחת הסיומות המשונות והמופרעות שראינו לאחרונה בתוצר הוליוודי בפרופיל כזה.
סיומת כזו הייתה אמורה להוציא את “בבילון" משליטה, אבל דווקא מכיוון שיוצרו לא מהסס ללחוץ על הדוושה בכל הכוח, היא מצליחה להביא אותו לשיא מסויט, מיוחד ובלתי נשכח.
“בבילון" נמשך לא פחות משלוש שעות ותשע דקות, אבל הוא לא מאבד גובה לרגע, ומגיע לשיאים ברגעים הנכונים. שאזל הוא מאסטרו עם שליטה מוחלטת באמצעי המבע, שהיה מוצא בנחת את מקומו גם בתור הזהב של הוליווד. אך חשוב מכך, הוא מיטיב להבין את הסיפורים שיש בידיו. זה היה נכון בסרטיו הקודמים, וזה נכון גם פה.
מעבר לכל הרכילות ההוליוודית, האנקדוטות והניים דרופינג, שאזל מבין כי לב הסיפור פה הוא הטרגדיה שיצר המעבר לקולנוע המדבר, ובונה סביבה את התסריט כולו. לכן, למרות אורכו, “בבילון" נותר ממוקד. במסגרת הזו, הפיל, הקרוקודיל, ההקאות וכל שאר המפגנים הקיצוניים הם לא סתם פרובוקציות סרות טעם, אלא המחשות הכרחיות לצורה שבה הוליווד הרימה אנשים לאיגרא רמא והפילה אותם לבירא עמיקתא.
כדרכו, שאזל גם מיטיב ללהק ולביים תצוגות משחק. פיט ורובי מצליחים לבנות דמויות אנושיות ופגיעות כשם שהן נוצצות ופוטוגניות, אך את ההצגה גונב דייגו קלבה האלמוני למדי, שדמותו משכילה להכיל בתוכה את כל המלנכוליה על העולם שהיה ואבד.
זאת הפעם הראשונה שהבמאי משתף פעולה עם כל השמות האלה, אך למוזיקה אחראי השותף הקבוע שלו עוד מימי הקולג' - המלחין ג'סטין הורביץ. חברו משכבר הימים כתב ל"בבילון" מוזיקה מסחררת, שמכתיבה את הקצב ואת הטון שלו. גם בזכותו, מה שהיה עלול להיות בלגן אחד גדול הופך לכאוס מבוקר וליצירת מחול, שבה הכל חוזר לנקודת ההתחלה וההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים - פעם כפארסה ופעם כטרגדיה.
רוב הזמן המוזיקה שמחה, והעליזות הזו מתנגשת באופי העגום של הסיפור, מה שיוצר אפקט אירוני שמגדיל עוד יותר את עוצמת הדרמה.
“בבילון" הוא אפוס על תקופת משבר אחת בהיסטוריה של הוליווד, היוצא בזמן של משבר גדול עוד יותר. בדיוק כמו “טאר", “הפייבלמנים" וכל סרט אחר שאינו “אהבה בשחקים 2", “הפנתר השחור 2" או “אווטאר 2", גם הוא התרסק מסחרית, ואפילו קצת יותר מאחרים, כי סרטים על ההיסטוריה של הקולנוע לא הצליחו בקופות גם בימים יפים יותר.
לכאורה, המסר של הסרט אופטימי - אם הקולנוע כאומנות למד בסופו של דבר להתמודד עם המשבר הקודם, הוא ילמד גם איך להתמודד עם נטפליקס וטיקטוק וכל האתגרים העכשוויים. למעשה, הוא אומר משהו אחר. “בבילון" מזכיר לנו שגם אם המעבר לסרט המדבר התגלה בסופו של דבר כסיפור הצלחה, הוא הותיר מאחוריו לא מעט קורבנות. ככה זה: טרנדים באים וחולפים, הקולנוע ממציא את עצמו מחדש והמהפכה מתמדת, אבל בכל פעם שזה קורה, יש אנשים שנשארים מאחור.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!