מאז שיהדות התורה וש"ס הפכו לממליכות המלכים בפוליטיקה הישראלית באמצע שנות ה־80, החברה החרדית והקונפליקט בין דת למדינה הפכו לאחד הנושאים החביבים על התרבות המקומית, למשל בסרטים כמו “גט" ו"הבלתי רשמיים". “בית", שעלה לאקרנים בסוף השבוע שעבר, הוא סרט נוסף על הסוגיות הללו, והוא עוד יותר חריף וביקורתי מקודמיו, שהיו נוקבים כשלעצמם. התוצאה אמיצה, נפיצה ואפילו מלחיצה. היא מתחילה כדרמה ואז הופכת למותחן פעולה אפוקליפטי המזכיר את סדרת “The Purge" ההוליוודית. כך או כך, זה אחד הסרטים הישראליים הטובים של השנים האחרונות. כל זה מרשים, גם כי נקודת המוצא של הסרט מינורית ומינימליסטית כמו השם שלו. את הסיפור של “בית" אפשר לסכם במשפט קצר אחד - בחור מנסה להקים חנות מחשבים. מה כבר יכול לקרות? תתפלאו, ותתפלצו.
את הסרט כתב וביים בני פרדמן, חרדי שחזר בשאלה. על בסיס חוויותיו האישיות, הוא מציג כאן את סיפורו של צעיר מהקהילה החרדית בירושלים, שאותו מגלם רועי ניק. אביו הוא רבי חשוב שכתב שלל ספרים, אך בנו הולך בדרך אחרת ופותח חנות מחשבים בשכונת גאולה האולטרה־אורתודוקסית. החנות זוכה להצלחה, ומתחילה להתרחב. נוסף למחשבים, גיבור הסרט מתחיל גם למכור נגני מוזיקה. כולם כשרים כמובן, בלי חיבור לרשת, ובכל זאת הוא מעורר את חמת “הוועד" של הקהילה.
את ראש הארגון מגלם דרור קרן, חברו הטוב של הבמאי שגם השתתף בכתיבת התסריט, ודמותו כאן מקבילה לזאת של “הדון" בסרטי מאפיה. הוא מאיים בסגירת החנות ואף בשריפתה, אלא אם הצעיר החצוף יסכים לאפשר לו להשתלט על הניהול שלה. לא ברור אם זה נובע מתוך התנגדות לקדמה, או מתוך שחיתות - פעם אחר פעם ראש הוועד מציין כי החנות תמשיך לפעול רק אם ימנה לה משגיח נפרד בשכר. פעם אחר פעם הצעיר המרדן מסרב להסכים לכך. לתוך סיר הלחץ הזה נכנסת גם זוגתו של הגיבור, צעירה בגילומה של ירדן תוסייה כהן, שגם כן מורדת בקודים המקובלים, למשל בלבוש הלא צנוע שלה. היא בהריון מתקדם, מה שמעצים עוד יותר את הדרמה סביב חייו של הזוג.
זהו סרטו הארוך השני של פרדמן, אחרי “התאבדות" שהפך לפני כעשור לאחד הסרטים הישראליים הראשונים שנטפליקס רכשה, הרבה לפני שהפלטפורמה הזו הפכה לאימפריה. הסרט ההוא לא זכה לתהודה מיוחדת, אך “בית" היה מועמד לתשעה פרסי אופיר, כולל בקטגוריות המרכזיות, וזכה בצדק רב בשניים - על עבודות המשחק של ניק ושל קרן.
“בית" מציב את יוצרו במרכז המפה של הקולנוע המקומי. הבמאי מגלה כאן כישרון קולנועי יוצא דופן ומצליח לתפוס את הצופה בגרון במשך 110 דקות. הוא בונה היטב את הדרמה, ומפליא לתאר איך מחלוקת סביב בית עסק אחד הופכת להתנגשות שמבעירה את כל שכונת גאולה בירושלים.
פרדמן עושה זאת באמצעות שימוש מיומן ומצוין באמצעי המבע הקולנועי - למשל עריכה צולבת, או צילומים שמדלגים בין תקריבים על פניהן מלאות ההבעה של הדמויות לצילומים שמביטים בירושלים מלמעלה ומרחיבים את היריעה של הסיפור. הרבה שבחים מגיעים גם לצלם עופר אלדובי, שעבודתו תורמת לחספוס, לאותנטיות ולאינטנסיביות של הסרט, שמאיר את עיר הבירה באור מטריד ומאיים. התסריט הוא תענוג לאוזניים. פרדמן וקרן מיטיבים להשתמש בשפה של גיבוריהם - עברית רהוטה מהרבה מהמקובל בקולנוע הישראלי, קצת יידיש והרבה מושגים ייחודיים לקהילה, הבונים עולם עשיר ומיוחד.
תוסייה כהן, בתפקידה הקולנועי הבולט עד כה, מעצבת באיפוק, בחוכמה ואופי את אחת הדמויות המעניינות ביותר שראינו של נשים חרדיות. רמי ברוך ואסתי קוסוביצקי, הידועים בעיקר בגלל תפקידי התיאטרון שלהם, מצוינים ומלאי רגש כהוריו של הגיבור, שהם אולי הדמויות הכי טרגיות בסיפור. הג'וקר מבחינתי הוא ניב מג'ר, שהתפרסם עד כה כקומיקאי, וכאן מגלם תפקיד לא מצחיק בכלל - אחד מעוזריו הצעירים של הרבי הוותיק, שמוביל בפעלתנות את המתקפה נגד חנות המחשבים, ויש בנוכחות שלו משהו מזרה אימה, המזכיר אינקוויזיטורים.
כאן זה גם המקום לדבר על הפיל שבחדר. יש בסרט מעט דמויות חילוניות, שהבולטת בהן היא שוטר חסר ישע. שאר הדמויות חרדיות ואת רובן מציירת הדרמה הזו בצבעים שליליים - כאנשים כוחניים, אלימים, תאבי בצע וחשוכים. לו במאי לא־יהודי היה מביים את “בית", היינו אומרים עליו שהוא אנטישמי. אלא שזה לא עניין תיאורטי: את הסרט יצר יהודי, ובמקרה גם חרדי בעברו, ובגלל החרם התרבותי על ישראל הוא ממילא כנראה לא יוקרן יותר מדי בעולם, כך שאפשר להירגע. לא יהיה כאן נזק למוניטין של העם היהודי.
כיוון שזה המצב, אפשר להתמקד בשאלה מה יכול הקהל המקומי ללמוד מהסרט הזה. קודם כל, מי בכלל אמר שזו יצירה על חברה או על קהילה שלמה. אפשר לראות בגיבור שלה מעין גלגול מודרני וחרדי של דון קישוט או מיכאל קולהאס, ובסרט כולו פורטרט של אינדיבידואל - דיוקן של אידיאליסט שוחר צדק, שהעקרונות והאובססיות שלו מכניסים אותו לסחרור המאיים להחריב את עולמו.
התרעות פיקוד העורף