בעיתון "העולם הזה" האשימו באירוע את השב"כ, שכונה אז "שין בית", אשר הכחיש כל קשר לאירוע. בעיתון "דבר השבוע", לעומת זאת, נרמז כי החטיפה הייתה מבוימת. בתגובה הגיש "העולם הזה" קובלנה פלילית על הוצאת דיבה. עד היום פרשיית חטיפתו של תבור נותרה בגדר תעלומה. עתה החליט למסור את גרסתו המלאה ולפזר את הערפל סביב הפרשה שהסעירה את עולם העיתונות בשנות ה־50.
"על פניו זה נשמע סיפור מופרך ודמיוני, וכיום זה בוודאי לא יכול לקרות, אבל מי שלא חי בשנים ההן לא יכול להבין איך התנהלו העניינים במדינה ולמה זה כן יכול היה לקרות", מקדים ואומר תבור. "בשנות ה־50 אסור היה להעלות על השפתיים את המונח 'שב"כ', אז כינינו את שירות הביטחון בשם 'מנגנון החושך' וכולם הבינו מה זה. 'מנגנון החושך' גילה אז כל מיני מחתרות שהיו בארץ, והיו גם מחתרות דמיוניות, כלומר לא מחתרת מלחמתית אלא פרלמנטים שישבו והעלו רעיונות ותו לא, כמו המחתרת שבה אני הייתי חבר טרי.
היו שם אנשים מ'העולם הזה' כמו העורך הראשי אורי אבנרי, מפקדי לח"י, מפא"יניקים ועוד. הקבוצה נהגה להיפגש בבית הקפה 'הרלינגר׳, והעיקרון שלה היה לתכנן פעולות למען עשיית שלום עם הערבים תוך כדי השתלבות ישראל במרחב. כשאבנרי, הבוס שלי, זימן אותי לפגישות, הייתי מגיע, שומע את התיאוריות, לומד את התורה לאט־לאט ושותק.
כשל'מנגנון החושך' נודע שאנחנו נפגשים ב'קפה הרלינגר', הם החליטו לתפוס את מי שנחשב לחוליה החדשה שם, כלומר אני, הילד בן ה־23, וחטפו אותי. כל הלילה חקרו אותי על הישיבות בקפה 'הרלינגר', ומה שידעתי סיפרתי. למחרת זרקו אותי באיזשהו מקום - וזה כל הסיפור. בדיעבד זה סיפור מצחיק וכיום הוא נשמע מופרך לגמרי, רק שהוא קרה במציאות".
אם חשבתם שזה סיפור מהסרטים, הרי שכל הפגישה עם תבור, שארכה כשעתיים, הייתה רוויה בקוריוזים ובאנקדוטות מחייו המקצועיים, שיכולים להחזיק סרט הוליוודי או ספר עב כרס. הסיפורים של תבור נשאו אותי כבמנהרת זמן אל סיפורה של מדינת ישראל, שכן הוא ליווה את המדינה מימי המנדט הבריטי ועד היום, פגש וראיין את גדולי האומה, התחכך עם כוכבי קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון וחשף, כעיתונאי, כמה מהפרשיות המסעירות במדינה. הוא גם חתום כתסריטאי על כמה מסרטי הקולנוע הישראליים האהובים והמצליחים בכל הזמנים, בהם "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "אסקימו לימון", "אמי הגנרלית", "אלכס חולה אהבה", "סלומוניקו" ו"כל ממזר מלך". הוותיקים יותר מזהים אותו כאחד המשתתפים הקבועים בשעשועון הטלוויזיה הפופולרי משנות ה־70, "זה הסוד שלי".
"אני עכשיו בן 90, אבל בגיל הביולוגי אני מרגיש מקסימום בן 88", הוא אומר בחיוך. "אני חושב שאם אתה בריא, צלול ואין לך חס וחלילה מחלות - הזקנה זו התקופה הכי יפה בחיים. אתה יכול לטייל, להתעורר מתי שאתה רוצה, לבלות וליהנות. החיסרון היחיד הוא שהזמן שלך מוגבל ואתה צריך לקוות שהזקנה תימשך כמה שיותר זמן. אין לי טענות בשלב זה, הכל בסדר, אני מתפקד, גם פיזיולוגית וגם מנטלית, אין לי בעיות בריאות, בלי עין הרע, יש לי 11 נכדים, שניים מהם מוסלמים".
תבור, במקור אלטבאואר, נולד בתל אביב בשנת 1934 וגדל בחיפה. לדבריו, אביו שמואל, שעבד כמנהל עבודה של קבלן בניין, הדביק בו את חיידק העיתונות. "אבא שלי היה 'חולה עיתונות'", הוא אומר. "במלחמת העולם השנייה העיתונים היו דף אחד עם שני עמודים, ומגיל 6 כבר קראתי את כל העיתונים האלה. כשהתחלתי לקרוא, זה היה אחרי שהגרמנים נסוגו מסטלינגרד, ואני זוכר שקראתי איך הרוסים כבשו כל עיר עד שהגיעו לברלין. מאז נכנס לי הדיבוק של העיתונות".
בגיל 5 חווה את טראומת הילדות הראשונה שלו, בשיאו של המרד הערבי הגדול נגד הבריטים. "ב־1939 ההורים שלחו אותי לקייטנה, ויום אחד המנהל של הקייטנה נרצח על ידי ערבים", הוא נזכר. "לא אשכח את הסצינה הזו, שבאה המשטרה לקייטנה, בא אמבולנס וראיתי איך מפנים את הגופה שלו. הייתי כל כך מבוהל מהמחזה הנוראי הזה, שהלכתי ברגל מהקייטנה עד הבית שלי, מרחק עצום. כשההורים שלי שמעו על הרצח, הם הלכו לחפש אותי בקייטנה ולא מצאו אותי, קראו למשטרה וחיפשו אותי כל הלילה. בסוף, כשהם חזרו הביתה, הם ראו אותי. כעבור שנה ראיתי את האיטלקים מפציצים את בתי הזיקוק בחיפה, ואני זוכר את כל מפרץ חיפה בוער. אלו זיכרונות שצרובים בנשמה, זה לא משהו שאפשר לשכוח".
בנעוריו חזרה המשפחה לתל אביב, אז החל את הקריירה העיתונאית שלו במאמר ששלח לעיתון "מעריב". "כשהייתי בחמישית בגימנסיה הרצליה, הייתה תחרות כתבים צעירים שקיים עיתון 'מעריב', ואני הגשתי כתבה שקראתי לה 'חשש מפני חשיש'", הוא נזכר. "זו הייתה הכתבה הראשונה שלי שהתפרסמה. כשהייתי בן 14 וספינת אלטלנה הופגזה והייתה תקועה על שרטון, צללתי כמו הרבה אנשים לבטן האונייה. לקחתי רובה בלי קת שמצאתי שם והטמנתי אותו בבוידעם. זה היה רובה לא שימושי, מזכרת. בהמשך כתבתי על זה סיפור ב'העולם הזה'. בגיל 19 כתבתי שם על ביקורו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון פוסטר דאלאס בישראל וסיקרתי את ההפגנה ההמונית שהייתה ליד קולנוע 'מוגרבי' בתל אביב בין הימניים לקומוניסטים והשמאלנים".
את שירותו הצבאי עשה תבור בגבעתי, ואת חופשת השחרור ניצל לשני דברים: הוא גם התחתן עם שולה תבור (מי שנודעה לימים כ"רחל המרחלת", כתבת הרכילות של "העולם הזה") וגם החל לעבוד בעיתון "העולם הזה". "הגעתי לעיתון בזכות חברי העיתונאי אורי דן, שלקח אותי אל העורך אורי אבנרי", הוא משחזר. "בתור מבחן, אבנרי שלח אותי לבית המשפט כדי להביא סיפורים אנושיים. ישבתי שם כמה ימים, הבאתי שלושה סיפורים והוא קיבל אותי לעבודה".
"העולם הזה", בעריכתם של אורי אבנרי ושלום כהן, נחשב לעיתון החצוף, הבועט, הנועז והבולט מבין עיתוני התקופה (ססמתו הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים"). "העיתונים שלנו היו מופצים ביום רביעי, אבל כבר בשלישי בלילה היו מעמידים דוכן בדיזנגוף שבו נמכרו העיתונים, ואנשים היו מגיעים מכל הארץ כדי לקנות את העיתון", הוא מספר. "היו מקרים שהמשטרה נאלצה לחסום את הכניסה לדיזנגוף בגלל שאנשים התנפלו על העיתונים, זה קרה כשהיינו הראשונים לחשוף את לכידת אדולף אייכמן והראשונים לחשוף את פרשת הריגול של ישראל בר (קצין בכיר בצה"ל שהיה מעורב בריגול לברית המועצות - ד"פ). זה הסעיר את המדינה".
תבור צמח והתקדם בשורת תפקידים ב"העולם הזה", הוא היה כתב לענייני משפט, צבא, פוליטיקה, פלילים, ספורט ותרבות. "אורי אבנרי רצה ליצור אשליה שיש המון כותבים לעיתון, למרות שהיינו רק חמישה, אז כל אחד מאיתנו עבד על כמה תחומים ואף אחד לא חתם בשמו על הכתבות", אומר תבור, ששימש כעורך הראשי של העיתון בזמן שאבנרי כיהן כחבר כנסת ב־1976־1979.
"בוקר אחד עוצרת אותי אישה מבוגרת ושואלת אותי: 'אתה אלי תבור שעובד ב'העולם הזה'?'. אמרתי לה שכן והיא סיפרה לי איך פנחס לבון, שר הביטחון דאז, היה מגיע לבית הבושת שהיא ניהלה בדירה שלה. היא פגשה אותו בפעם הראשונה באיזה אירוע, באותו הלילה היא הביאה אותו אליה הביתה, הם שכבו, וכנראה הסקס היה כל כך טוב שלמחרת הם התחתנו ברבנות. רק אחרי שהוא התחתן איתה, החברים שלו במפא"י גערו בו וסיפרו לו שהיא מדאם ומנהלת בביתה בית בושת. הוא היה צריך לשלם לה סכום עתק כדי להתגרש ממנה ולהשתיק את פרסום הפרשה. איזה עיתון היה מעז לפרסם את זה אז? אנחנו הראשונים. אנחנו גם היינו הראשונים שפרסמו בעיתון תמונות עירום, כשאף עיתון לא עשה זאת לפנינו".
בצהרי יום הכיפורים 1973 נכח תבור בפגישת הכתבים הצבאיים עם ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. "זו הייתה אווירת נכאים", הוא מתאר. "כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה אבנרי בחר באריק שרון בתור 'איש השנה' של העיתון והטיל עליי להכין את הפרופיל עליו. קיימנו, אריק ואני, מספר פגישות והתיידדנו. כשפרצה המלחמה, החלטתי לנסוע לבונקר שאריק שהה בו, ובדרך קפצתי ללילי שרון. שאלתי אותה אם היא רוצה שאביא משהו לאריק, והיא הכינה נקניק הונגרי שהוא אוהב. כשפגשתי את אריק בבונקר, הוא ניהל שיחות עם המעוזים שעוד נשארו. לאריק הייתה נזלת אלרגית ובמשך כל הזמן הוא דמע ועיניו היו אדומות. כעבור שנתיים כתבתי בספר העיתונאים סיפור על אריק, איך מצד אחד הוא מנהל שיחות עם המעוזים ומצד שני נלחם בנזלת אלרגית, והאמירה הייתה שהאנושות משקיעה מיליארדים בפיתוח נשק אך לא השקיעו במציאת תרופה נגד נזלת אלרגית".
בתום המלחמה תבור היה אחד מהעיתונאים שפרסמו את הספר "המחדל". שותפיו לכתיבה היו אורי דן, איתן הבר, ישעיהו בן פורת, חזי כרמל, אלי לנדאו ויהונתן גפן. "אלי לנדאו, כתב צבאי לשעבר, הקים הוצאה קטנה לאור והחליט שנכתוב על המלחמה", הוא מספר. "כולנו, למעט יהונתן גפן, היינו כתבים צבאיים. הכותבים הביאו לי את מה שכתבו, שכתבתי וערכתי. בחרתי שהתמונה על הכריכה תהיה גולדה מאיר בוכה. הצנזורה פסלה 80% ממה שכתבנו, אבל גם מה שנשאר היה מספיק בשביל להוציא ספר, וזה היה שלאגר אדיר. מיד עם פרוץ מלחמה הזו, חרבות ברזל, יצאו מספר ספרים המעבירים ביקורת על המחדל, וזה מזכיר לי את מה שאנחנו עשינו אז, שהיה חדשני ונועז. עצוב מאוד שלא השתנה יותר מדי בפוליטיקה הישראלית. רק שאז זה היה השמאל וכיום זה הימין".
עם התפטרותו מעיתון "העולם הזה", ב־1979, התקבל תבור לעבוד ככתב בכיר וכעורך חדשות ב"ידיעות אחרונות". במהלך עבודתו שם היה בין היתר כתב העיתון בניו יורק, וערך שם שבועון בשפה העברית בשם "ישראל שלנו". "עבדתי בעיתונות עד גיל 85", הוא אומר. "אחרי שעזבתי את 'ידיעות אחרונות', התמקדתי בעריכת עיתונים של לשכת המהנדסים והאדריכלים. ערכתי גם את מגזין התיירות 'רואים עולם', נסעתי לטיולים בכל העולם וכתבתי כתבות. עשיתי חיים, אין מה לומר".
אל עולם התסריטאות התגלגל בזכות עבודתו כמבקר קולנוע. "בתחילת שנות ה־60 פגשתי במאי פולני בשם אדם גולדברג", הוא מספר. "הוא אמר שהוא רוצה לעשות סרט ממאמר שקרא בעיתון שנקרא 'עקבות בחול', על חייל מצרי וחייל ישראלי שמצאו עצמם לבד אחרי מלחמת קדש, והדרך שלהם להינצל הייתה לשתף פעולה. אמרתי לו שאני לא יודע איך נראה תסריט ובטח לא לכתוב אחד, אבל הוא התעקש. לא ירד ממני. בסוף הוא צירף אליי את רם עברון ואת הסופרת שולמית הראבן וישבנו לכתוב תסריט. הוא השיג את השחקנים יהורם גאון ומוטי ברכאן שיגלמו את החיילים וגם מפיק, בעל יקב מפתח תקווה שהשקיע בסרט כמקלט מס. אחרי עשרה ימי צילום נגמר התקציב והסרט נגנז. גולדברג מכר את התסריט שלוש פעמים. כל חמש שנים הוא היה מוצא מפיק חדש להשקיע בסרט שלא יצא לפועל, ובכל פעם שילם לי על כך מחדש. זה היה הסרט הכי רווחי שלי - ולא יצא לפועל".
הסרט הראשון שיצא לפועל, "כל ממזר מלך", נולד ב־1967 אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים. "במלחמה שימשתי ככתב צבאי של 'העולם הזה'", הוא מספר. "כשהייתי באל־עריש פגשתי באורי זוהר, שהכרתי בעבר מהישיבה המשותפת בבתי הקפה התל־אביביים, שם שמענו יחד את הבשורה על שחרור ירושלים. אורי כל כך התלהב שאמר לי שאנחנו מוכרחים לעשות סרט על המלחמה. כשנגמרה המלחמה, ישבנו וחשבנו מה אנחנו רוצים להגיד בסרט הזה, ומה שרצינו לומר זה שבמלחמה לא מנצחים בזכות שר הביטחון, ראש הממשלה או גנרלים אלא בזכות החיילים, הלוחמים בשטח. כך נולד התסריט שכתבתי ואורי ביים. פנינו לפשנל, האמרגן של אורי. הוא אמר שהתסריט מעולה אבל גדול עליו מבחינה תקציבית. פנינו לגיורא גודיק, ששימשתי תקופת מה כפרסומאי לתיאטרון שלו. הוא התלהב והחליט לשלב שחקנים בינלאומיים ולצלם את הסרט גם בעברית וגם באנגלית כדי לכבוש את הוליווד".
בסרט השתתפו בתפקידים הראשיים יהורם גאון, עודד קוטלר וכן שחקנית הקולנוע האמריקאית ממוצא איטלקי פייר אנג'לי והשחקן האמריקאי וויליאם ברגר. "הסרט גרם לי להבין שאני תסריטאי", אומר תבור. "זה גם הסרט שמנע ממני להיות מיליונר, כי גודיק ופשנל, שהפיקו את הסרט, סגרו איתי שייתנו לי מקדמה ו־5% מהרווחים. כעבור שלוש שנים, אחרי שהסרט הצליח בחו"ל ושאלתי מה עם האחוזים, הם אמרו 'לא היו רווחים'. בדיעבד הסתבר לי שהיו רווחים והם חילקו אותם ביניהם כשכר מפיקים. מאז לא הסכמתי לעבוד כתסריטאי בלי לקבל מראש את התשלום כמקדמה. לכן גם לא נעשיתי עשיר מההצלחות של 'צ'רלי וחצי', 'חגיגה בסנוקר' ובעיקר 'אסקימו לימון'".
הלהיט הבא שכתב תבור היה "סלומוניקו" (1972), בבימויו של אלפרד שטיינהרדט ובכיכובו של ראובן בר־יותם, שיצר את הדמות. "ראובן, שהיה ממוצא סלוניקאי, המציא סדרת מערכונים עם דמותו של סלומוניקו", מספר תבור. "הוא בא אליי עם המערכונים ורצה שנכתוב סיפור. כתבנו על איש משפחה שרוצה לברוח משכונת עוני למגורי יוקרה בצפון תל אביב ומה קורה לו כשהוא מגיע למקום שבו השכנים לא מבינים את המנטליות והתרבות המזרחיות, אז הוא חוזר לשכונה שלו. בעקבות ההצלחה הבלתי צפויה של הסרט, בין היתר בזכות כישרון המשחק של ראובן שהכיר את הדמות, כתבנו את הסרט השני 'יהיה טוב סלומוניקו'".
באותה שנה תבור כבר נחשב לכוכב עולה בשמי תעשיית הסרטים בארץ. כך פנה אליו מפיק הסרטים שמחה זבולוני, שהפיק עם אחיו סרטים בהשפעת הקולנוע האיראני, מולדתם: "הוא אמר שהוא רוצה לעשות תסריט לפי סרט שהצליח באיראן, על פושע שמתאהב בבת עשירים. כך נולד הרעיון לתסריט של 'צ'רלי וחצי', ואגלה לך סוד: היה לי את שם הסרט עוד לפני שהיה תסריט. הוא נוצר בהשראת שמו של צ'רלי ביטון מ'הפנתרים השחורים' והרמטכ"ל לשעבר משה לוי, שכונה 'מוישה וחצי'. זבולוני שידך לי את בעז דוידזון כבמאי, והכימיה בינינו הייתה מיידית. בעז היה נותן לשחקנים אווירה של חופש, יכולת לאלתר. שטיינהרדט לעומתו היה צמוד לתסריט מילה במילה. לכל אחד מהם הייתה שיטת עבודה אחרת".
הסרט "צ'רלי וחצי" בכיכובם של יהודה בארקן וזאב רווח יצא לאקרנים ב־1974 והפך לסרט פולחן: "אחרי ההצלחה של הסרט הזה פנה זבולוני אל בעז ואליי ואמר 'יאללה בואו נעשה סרט נוסף', כך נוצר 'חגיגה בסנוקר', בכיכובם של בארקן ורווח. פה זבולוני כבר לא בא עם סיפור מסגרת, בעז ואני המצאנו אותו. כתבנו את הסרט בהשראת 'קומדיה של טעויות' של שייקספיר. יצרנו גרסה תל־אביבית לשייקספיר".
מהר מאוד תבור הפך למכונת להיטים. הוא חתום על הצלחות כמו "בוא נפוצץ מיליון" (1977), "אמי הגנרלית" (1979) וגם על סדרת הסרטים המצליחה ביותר בקולנוע הישראלי - "אסקימו לימון". הוא כתב שישה מסרטי הסדרה שזכו גם להצלחה בינלאומית, בייחוד בגרמניה וביפן. "אחרי ההצלחה הגדולה של 'צ'רלי וחצי' ו'חגיגה בסנוקר' מנחם גולן רצה שניצור לו סרט", הוא מספר. "בעז אמר לי 'תשמע, יש לי סיפור שקרה לי בנעוריי' ובעשר דקות סיפר סיפור על קטע שהיה לו עם מישהי שהוא התאהב בה אבל היא התאהבה בחבר שלו ששכב איתה והכניס אותה להריון. אמרתי לבעז שזה יופי של סיפור, ושאלתי מה בעצם אנחנו רוצים להגיד בסיפור? חשבנו על זה והגענו למסקנה שזו אמירה תנ"כית פשוטה: על כל פשעים תכסה אהבה. מומו, שהתייחס לנילי בזלזול, מכניס אותה להריון וזורק אותה, ואילו בנצי, שדואג לה ועוזר לה, בסוף רואה שהיא חוזרת למומו. את הסיפור על סטלה המגמרת כתבתי על חוויות שהיו לי ולחבריי בנעורינו".
לאחר שהסרט זכה להצלחה גדולה בארץ וזיכה את תבור בתואר "תסריטאי השנה", הוא חצה את גבולות ישראל: "המפיק היהודי־גרמני סם ויינברג ראה את 'אסקימו לימון' ואמר שהוא רוצה להפיץ אותו בגרמניה, וזה הפך שם לשוס בלתי רגיל, מנחם גולן ויורם גלובוס ראו שהסרט הצליח שם והתחילו למכור אותו לכל העולם. הוא זכה להצלחה מסחררת ביפן, באיטליה, בספרד, ביוון. הם הרוויחו מיליונים, ואני בטיפשותי הלכתי רק על מקדמה ולא על אחוזים. לא תיארתי לעצמי שזה יתפוס ככה. בזכות 'אסקימו לימון' הם קנו את חברת הפקות הסרטים קנון גרופ ויצאו לכבוש את הוליווד".
"הזדמנות נוספת הייתה כשחברי הטוב, הקריקטוריסט הישראלי המוכר בעולם רענן לוריא, פגש אותי בתל אביב. זרקתי לו בצחוק רעיון לפרק לסדרת המתח 'הוואי חמש אפס', בעקבות הצעת עבודה שהוא קיבל מעיתון בהונולולו. הרעיון היה על שני עיתונים שמתחרים זה בזה, וכשאחד העיתונים רואה שהתפוצה של המתחרה עולה, הוא שולח מישהו להרוג את הקריקטוריסט ומי שמציל אותו הוא סטיב מקגארט, גיבור הסדרה".
"כעבור מספר חודשים לוריא צלצל אליי ואמר שהוא פגש את השחקן ג'ק לורד, שגילם בסדרה את מקגארט. הוא אמר שלורד התלהב מהרעיון ורצה שאשלח תסריט. שלחתי לו, והם היו כל כך מרוצים שהחליטו ללכת על זה, אלא שמהר מאוד הסדרה ירדה מהמסך וההזדמנות התפספסה. באשר להזדמנויות נוספות, אחרי 'אלכס חולה אהבה', ולא מסיבה שידועה לי, הפסיקו פשוט להזמין אותי לכתוב תסריטים, אז התמקדתי, כתמיד, בעיתונות".
התרעות פיקוד העורף