לקרוא לסרט ביוגרפיה של דילן יהיה טעות. זו יותר פיסת חיים, או למעשה פיסת היסטוריה, המתארת פרק זמן מסוים - התקופה שבה דילן הפך מאלמוני מוחלט לדמות שעושים עליה אינסוף סרטים.
כמו במבחן בתחילתו של “בלייד ראנר", גם בסרט הזה אפשר להשתמש כדי להכריע מי אנושי ומי לא. איך בן אנוש יכול לצפות בסצינה המשחזרת את הביצועים הראשונים בהיסטוריה של “בלואין אין דה ווינד" ו"לייק א רולינג סטון" - ולא להתרגש? אי אפשר. “אנונימי לגמרי" הוא סרט מרגש לגמרי.
זו לא ביוגרפיה שגרתית גם בשלושה מובנים נוספים. היא לא מנסה “להבין" את בוב דילן. למשנתה, אין מה להבין, או שאי אפשר להבין. בניגוד לנהוג בז'אנר הביוגרפיה המוזיקלית, אין פלאשבקים לילדותו של האליל, אין אזכורים למר וגברת צימרמן ובטח שאין פסיכולוגיה בגרוש.
ופה מבחינתי טמונות הבעיות של הסרט. הקונפליקט המרכזי בו, על רקע הפסטיבל המיתולוגי בניופורט, הוא סביב השאלה אם להמשיך לנגן מוזיקת פולק כפי שסיגר רוצה, או לנער אותה לחלוטין כפי שדילן מבקש. כמי שגדל על ברכיו של מעריץ גדול של פיט סיגר וסוגד לו כל חייו, קשה לי מאוד לקבל אותו כארכי־נבל וגם קשה לי עם התפיסה של מוזיקת פולק כמעצור הגדול בפני חייו של הגיבור. אלה צרות של עשירים כמובן, ועימות נישתי למדי.
אי אפשר לא לדבר על הפיל שבחדר, כלומר - על הטים שבחדר. יש לא מעט קהל שיבוא לסרט בגללו ולא בגלל דילן, אבל יש גם כאלה שיחרימו אותו בגלל הליהוק של שאלאמה. צר לי לנקוט עמדה, אבל שאלאמה פשוט נפלא, נכנס בצורה מושלמת לעורו של הדמות, מפגין כריזמה נדירה וגם מבצע את כל השירים בעצמו ללא רבב. יש סיבה למה ראינו אותו בשנה האחרונה גם כווילי וונקה, גם כפול אטריידיס וגם כדילן - הוא פשוט מהשחקנים הטובים בדורו.
בסך הכל, מנגולד שוב עושה כאן עבודה אינטליגנטית, עם ערכי הפקה גבוהים ותצוגות משחק מעולות, עם כבוד לקהל ועם טוויסט מעניין לחוקי הז'אנר. “אנונימי לגמרי" הוא הצלחה מזהירה, גם אם אינו היצירה האולטימטיבית על אודותיו של המוזיקאי האגדי, ואפילו שלא יזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר או בפרס נובל לקולנוע. גם ככה, אם היה זוכה, דילן לא היה מגיע לטקס.
התרעות פיקוד העורף