"אין שלם מלב שבור", פתגם ידוע לכל של מייסד חסידות קוצק, כבר הספיק להיות חצי קלישאה, אבל כרובן של קלישאות, גם כל כך-כל כך נכון. המשכו, שפחות מוכר - "אין זעקה גדולה מהדממה, אין ישר מסולם עקום" - עלה בי שוב השבוע והצליח לרגש אותי מחדש כשצפיתי בסרט הצרפתי של איריס קלטנבק, "היפרדות".

"היפרדות" מתחיל בכלל בהתאחדות. כך קורה כשלידיה, מיילדת בבית חולים, מבלה את רוב שעות יומה בליווי נשים ברגע החשוב והמכריע של חייהן. היא אוחזת וצופה בתינוקות מדי יום, אך בסתירה מובהקת, לא חובקת בילד משלה. באחד מערביה הפנויים היא פוגשת באורח אקראי בגבר, שמהר מאוד מוצא את דרכו אל יצועיה במפגש לילי מזדמן, אך לא מעוניין להמשיך את האפיזודה החד פעמית הזו, ונפרד ממנה. לידיה, מעט עצובה ומתוסכלת, מצליחה למצוא מעט נחמה כשהיא מיילדת את אסמה, התינוקת של חברתה היחידה והטובה ביותר, סלומה. כשהיא אוחזת את אסמה באחד מרגעיה בבית החולים, היא פוגשת לפתע באותו גבר שבילתה איתו את הלילה. בלי היסוס, היא משקרת לו ומיידעת אותו שהתינוקת היא שלו. השקר הקטן הזה הולך ונערם לכדי מסכת שקרים שלמה, שמסבכת את לידיה עם החוק ועם היקירים לה מכל.

מסכת שקרים שלמה שמסבכת אותה עם היקירים לה מכל. מתוך ''היפרדות'' (צילום: באדיבות קולנוע חדש)

״היפרדות״ הוא מסע ארוך, אך כה הכרחי, שעובר דרך חווית האימהות אל האני-עצמי וההשלמה עם כל מה שמצוי בו. לידיה היא דמות מרתקת שלא ניתן להוריד ממנה את העיניים. ממש כמו במשלח ידה, היא יוצרת חיים חדשים, מרכיבה את השברים מחדש, ומגלה לנו את פני האהבה והבדידות באופן כן, ישיר ומרגש. כמיילדת שמלווה נשים ברגע החשוב של חייהן, לידיה מהלכת כחיה-מתה בתוך המרקם האנושי. היא חלק ממנו, אך רק כצופה מן הצד, ולא משתתפת בכל ההווי הזה שנקרא "חיים". היא נמצאת בו בתור פונקציה של "משפיעה", אך לא בדמות ה"מקבלת", ובכך חווה את הלבדות שלה ונמצאת בנקודת חוסר תמידית. אותה לידיה מגלה לנו שלא צריך לעשות הרבה בשבילה. מספיק פשוט להיות שם - תובנה יפה בפשטותה ומצערת כאחד.

במהלך הסרט בולטת מאוד התחושה המעורבת של זעזוע עמוק לנוכח מעשיה של לידיה, לצד החמלה כלפי האובססיה והכמיהה הכה טבעית שלה לאהבה ושייכות. הצטיירותה כחצי "פושעת" וחצי נורמלית בו זמנית מעבה את דמותה ומוסיפה לה עניין ומורכבות, שמעוררים רצון לדבוק בה ולהבין אותה יותר.

''היפרדות'' מגלה לנו עד כמה רחוק אפשר ללכת כדי לזכות במצרך הכה בסיסי ונדיר (צילום: באדיבות קולנוע חדש)

"היפרדות" מראה לנו את השביל בו ניתן להגיע לאמת באופן המזוקק והמדויק ביותר דווקא דרך השקר. ברגעים של חולשה וכאב אל מול חוזקה ועוצמה אנושית אינסופית, הסרט הזה מגלה לנו עד כמה רחוק אפשר ללכת כדי לזכות במצרך הכה בסיסי ונדיר סימולטנית של חום, קרבה, מגע וחברות. במובן הזה, ההיפרדות המתוארת בסרט, שניתן לפרשה בכמה אופנים ונקודות מבט, היא בעצם שלב בדרך להתאחדות.

המתח הפנימי של לידיה ושל שאר הדמויות עם הסיטואציה הבעייתית אליה הם נקלעו, נשמר לאורך הסרט ולא מאבד מרמתו ככל שהוא מתקדם. יש תחושה של ציפייה תמידית לעקוב אחר ההתפתחויות הרגשיות, לראות מה הצעד הבא ולחזות עד כמה הטירוף והשיגעון המהולים בקורט שפיות ימשיכו להנחות את הדמות הראשית. הפשע שלה הוא מזעזע ומדהים בו זמנית, ושני ההפכים הללו בשיא מורכבותם הם אלו שמחזיקים יותר מכל את "היפרדות", מה שבאופן אירוני מקשה להיפרד מהסרט הזה.

"היפרדות": סרט על פשע מדהים, מורכב ומזעזע בו זמנית

הסרט "היפרדות" בכלל מתחיל ומסתיים בהתאחדות. הוא מציג פשע בחסות הצורך הכה בסיסי ונדיר של אהבה, ומצליח לזעזע ולהדהים כאחד, מה שמקשה באופן אירוני להיפרד ממנו