הדמות של לופו ליוותה את בארקן גם עם הצטרפותו ללהקת פיקוד דיזנגוף. מנחם גולן, שנכח באחת ההופעות, נשבה בקסמה. “מנחם הציע להפוך את הדמות לסרט", סיפר בארקן. “בהתחלה חשבתי שהוא ירד מהפסים, כי מי ייקח בחור בן 24 לתפקיד ראשי בסרט, ועוד לגלם אדם בן 60 פלוס? אבל הוא האמין בי, ואחרי לא מעט שעות איפור הפכתי ללופו".
“לופו" זכה בשנת 1976 לסרט המשך בבימויו של בועז דוידזון בשם “לופו בניו יורק". “אבא שלי תמיד אמר ש'לופו בניו יורק' זה הסרט הכי אהוב עליו, וגם הדמות של לופו הייתה הכי מאתגרת ואהובה בעיניו מכל הדברים הנהדרים שעשה", מציין רועי בארקן, בנו של יהודה.
“הייתי בסרט סוג של יפיוף בלי איזשהו ערך מוסף", אמר בארקן בעבר בריאיון למעריב. “דיברתי באנגלית, שזו לא השפה שלי, והקהל בארץ לא היה מוכן לקבל אותי בשפה אחרת מלבד עברית".
“מפיקי הסרט ביקשו ממני לכתוב על פי רעיון שלהם תסריט שבמרכזו ישחק יהודה בארקן צעיר בן עדות המזרח", מספר תסריטאי הסרט, אלי תבור. “למעשה, הם קבעו שבארקן, שהיה אז כוכב עולה בקולנוע הישראלי, ישתתף בסרט עוד לפני שהיה תסריט ועוד לפני שבועז דוידזון נבחר לביים. הסכמתו של בארקן להופיע בסרט שימשה דבק להפקה כולה. בארקן וזאב רווח יצרו את הדמויות דרך אלתורים על המקום עם דוידזון".
“כמי שהייתה הכי צעירה על הסט יכולתי לראות מהרגע הראשון את השחקן שביהודה, כי הוא באמת גילם בכישרון אדיר שתי דמויות שונות לגמרי, ועבר מאחת לשנייה בנונשלנטיות", מספרת ניצה שאול, שגילמה בסרט את יונה, אהובתו של עזריאל. “יהודה הוא קודם כל שחקן קולנוע אולטימטיבי כי לא ראית אותו בהצגות תיאטרון. הייתה לו שפה קולנועית למשחק, כשלאחרים עדיין לא הייתה. הוא ידע למנן את העוצמות של ההתנהלות בתוך הפריים הקולנועי בלי להגזים, ועם זאת לשמור על האינטגריטי שלו, על שלמות העבודה שלו. זה השפיע מאוד על מי שהיה איתו על הסט. בצד זה, הוא ידע להיות שטותניק, מצחיק וחבר יקר. הוא השתתף בכל השטויות שעשה זאביק רווח (גילם את חברו התחמן של גבריאל, חנוכה – ד"פ) על הסט. היה משהו שייקספירי במשחק ובדמויות שלו בסרט הזה".
“כבר מילדות בערה בי התשוקה למתיחות", סיפר לי בארקן בריאיון עבר למעריב. “בגיל 15 התחזיתי לסוחר ארנקים. צלצלתי לאמא שלי ואמרתי לה: ‘שלום גברת ברקוביץ' (שם ילדותו של בארקן – ד"פ), שמי אדון דוידוביץ', ואני יצרן ארנקים מעורות של זבובים. זה מעניין אותך?', והיא אמרה לי: ‘כן, תבוא ונראה את הסחורה'. באותו הרגע הבנתי שאם הצלחתי לעבוד עליה, אצליח לעבוד על כל עם ישראל". והוא עשה זאת, תחילה בפינה בתוכניתו של גדי לבנה “חמים וטעים" בגלי צה"ל, ובהמשך בשבעה סרטי מתיחות שכבשו את בתי הקולנוע (מ"חייך, אכלת אותה!" ועד “גברת תפתחי, זה אני") וכן בתוכנית הטלוויזיה “לא דופקים חשבון" בערוץ 2.
“אבא שלי היה אדם מצחיק, ואהב תמיד למתוח", מציין רועי בארקן. “אבל בגבול הטעם הטוב, כדי לשמח את עם ישראל. זו הייתה השליחות שלו. בתקופת השיא של המתיחות הוא היה כל כך מזוהה עם הז'אנר, שפעם אחת האוטו שלו נתקע והוא ניסה לעצור אנשים בכביש שיעזרו לו להניע, אבל הם היו בטוחים שמדובר במתיחה ואף אחד לא עזר לו. הוא לקח את זה ברוח טובה, כמובן".
ב־24 באפריל יתקיים בסינמה סיטי גלילות אירוע לכבוד 50 שנה לסרט “סנוקר" בהשתתפות ניצה שאול וטוביה צפיר
התרעות פיקוד העורף