לדקל, צריך לציין, יש ביוגרפיה מעניינת ולב זהב - ושניהם רלוונטיים, כי הם נוכחים בסרט. הוא שירת בצבא ביחידה מובחרת, דבר שהיה השראה לתסריט, ומאז 7 באוקטובר משרת במילואים ופועל למען החזרת החטופים. הוא גם פעיל חברתי ומתגורר עם זוגתו ושלושת ילדיו ביישוב המעורב וואחת־אל־סלאם/נווה שלום, ואף התראיין בנושא לכתבה ב"ניו יורקר", שנרשמה כאחד מהפרסומים החיוביים היחידים על החברה הישראלית בתקשורת האמריקאית בשנתיים האחרונות.
הצרה היא שהחלטות הבימוי המבריקות הללו מתנגשות בתסריט לא מספיק ברור, ובליהוק בעייתי.
בעיה נוספת היא שהסרט משלב בין עברית לאנגלית, משהו שתמיד צורם בקולנוע הישראלי. כשהגיבורים מדברים אנגלית עילגת, זה עילג - אבל כשהיא קולחת, זה גם נשמע מזויף. התסריט עוסק בשפה בצורה שאינה מעמיקה, אלא סתם נוקדנית ומעיקה, למשל כשהגיבור מעיר לסוכן המוסד בגילומו של עוז זהבי על טעויות מינוריות שלו בשפה האנגלית. שוב, לא ברור מה הדבר בא לשרת.
עם זאת, בינו ובין נורמן עיסא בהחלט מתפתחת כימיה, המזכירה קשר דומה ב"ביקור התזמורת" ומהווה את העוגן הרגשי של הסרט - זה שמזכיר לנו כי כמו ביישוב שבו חי הבמאי, בסופו של דבר כולנו בני אדם, מה שמתעלה מעל כל ההבדלים הדתיים או האתניים. אם זאת הפואנטה של הסרט, היא לא צלולה מספיק. בכל מקרה - את המסר הזה אפשר היה לדעתי להעביר בצורה אפקטיבית ומרגשת יותר דרך ז'אנר שאינו קומדיית ריגול בניחוחות של ניינטיז. גם במובן הזה, “צ'קאאוט" הוא בזבוז, בעיקר בהתחשב בכך שחיכינו לו לא פחות מעשור.
אלא מה: זה הסרט שהבמאי רצה לעשות, וזכותו. נכון, אפשר להגיד את זה על כל סרט ובמיוחד על כל סרט ישראלי מבוזבז, אלא שהפעם זה נכון במיוחד, כי ניכר עד כמה דקל בטוח בעצמו כבמאי. הוא פשוט עושה את מה שבא לו, וזה בא לו טבעי.
דוגמה לכך מגיעה באחד מרגעי השיא, כשהגיבור והברמנית מבצעים יחד בקריוקי את “ונדמה שישוב". זו סצינה די רנדומלית, וגם בחירה שרירותית למדי בשיר היפהפה, שלא ממש קשור לעלילה. נראה שהבמאי פשוט תמיד חלם לביים סרט שהגיבורים שלו שרים יחדיו את השיר הזה. הנה זה קרה, ואני מאחל לו וגם לנו שיזכה להביע את כישרונו ואת ליבו שוחר השלום בעוד סרטים רבים.
התרעות פיקוד העורף